Home
פאר פרידמן


פורסם הבוקר, 26.6.2009, במדור הספרות של מעריב, ובנרג


לגרסא המודפסת, לחץ כאן


קוצים עדינים

מוּריאֶל בַּרבֶּרי, "אלגנטיות של קיפוד", מצרפתית: שרון פרמינגר. הוצ' כתר, 321 עמ'.

למרות הנאיביות המסוימת של "אלגנטיות של קיפוד", הוא לא רק מתוק אלא גם נבון. כי מוריאל ברברי יודעת איך לערבב פילוסופיה בתוך ספרות.

פאלומה היא רק בת שתים-עשרה, אבל היא בת שתים-עשרה אינטליגנטית להפליא, בעצם מחוננת, ונמאס לה מכל זה – מהפריזאיוּת המלאה בעצמה, מהעושר של המשפחה, מאבא שהיה שר ועכשיו הוא חבר באסיפה הלאומית ומאמא שאינה מבינה שום דבר אבל בהחלט יודעת להעמיד פנים. ונמאס לה גם מאחותה שלומדת פילוסופיה באקול נורמל סופרייר אבל לא תדע לזהות את משמעות החיים גם אם תסטור לה בפרצופה. אז פאלומה מחליטה להתאבד ולהצית את הדירה – שזה אולי קצת חריף ובטח מאוד דרמטי, אבל יש לה כמה סיבות טובות לצאת כך מן העולם. בינתיים היא כותבת יומן של מחשבות מעמיקות ושל תנועות שהיא מזהה בעולם.

כמה קומות מתחת, רנה מישל היא שוערת הבניין היוקרתי שפאלומה גרה בו עם משפחתה. היא משחקת היטב את התפקיד הזה, מעמידה פנים שאינה מבינה דבר באמנות, במוזיקה ובכלל, אבל בעצם היא אוטודידקטית מהזן המשכיל ביותר, לקטנית תרבותית שבאמת מתעניינת בפילוסופיה ובאמת מבינה אותה, חוקרת שפה ומומחית לדקדוק ולדרך שהוא מארגן בה את העולם. את ההצגה שלה, עם זאת, כולם קונים טוב מאוד, שהרי כך זה אמור להיות: שוערת היא שוערת היא שוערת.

נדמה לא אחת כאילו הבניין שברחוב גרנל 7 בפריז כמו נזרק אל המאה ה-21 מתוך סיפור של בלזאק, ולא בכדי נפתח "אלגנטיות של קיפוד" בדיון קצר במארקס – דיון ששב בהמשכו: גם מארקס וגם בלזאק ידעו דבר או שניים על היחסים בין אלה שגרים למטה ואלה שגרים למעלה. אבל שניהם לא היו מוכנים לאפשרות שייתכן עירוב בין המחנות. רנה ופאלומה עתידות לגלות שעירוב כזה מתרחש תמיד, אי אפשר לעצור אותו, ולעתים הוא דורש במפגיע שיחשפו אותו, שיוציאו אותו אל אור היום.

קל לזהות דמיון בין שתי הנשים, שמספרות את הרומן בפרקים מתחלפים. שתיהן מתעניינות בתרבות יפנית, שתיהן אוהבות לקרוא, שתיהן – במובן מסוים – כותבות, שתיהן מרחיקות את עצמן מהעולם אבל יודעות עליו דברים שלכאורה אמורים להיות נסתרים מהן. קשרים רבים נבנים ביניהן במהלך הספר, לעתים בעדינות וברמז, לעתים בפנסים מהבהבים, אבל הדמיון הזה אינו העיקר. מה שחשוב הוא שבבניין שכולו שקוע בסטגנציה מוחלטת ("אני נמצאת כאן כבר שנים, ובשום דירה לא התחלפה שום משפחה"), מסמנות שתי אלה – דווקא השתיים המנותקות מהעולם – דרך חיים חדשה ובלתי צפויה.

ברברי, סופרת טובה ממש, כותבת ספרות שהפילוסופיה נשזרת בה בתבונה, במחשבה, משרתת את היצירה ובה בעת מהווה בעצמה מוקד מרכזי של ההתרחשות, כמו אצל קונדרה בשיאו המוקדם, כמו אצל לוין ב"אנה קרנינה" של טולסטוי – טולסטוי, שבעצמו משתרבב לא אחת אל הקיפודיות של ברברי. האם זה אמין כשילדת בת 12 כותבת כמו פאלומה ומותחת ביקורת מדויקת על מוסד הפסיכואנליזה המפוקפק? או כשמישהי שלא ראתה אוניברסיטה מימיה מרפררת לפילוסופיה דלזיאנית ולמחשבות כמו של פול דה מאן על אוטוביוגרפיה ("אולי זה פירוש הדבר לחיות: לאתר רגעים שמתים")? ובכן, העובדה שאיננו מכירים בנות 12 נבונות כפאלומה אינה אומרת שהן לא מסתובבות בינינו, ויותר מכך, שהן אינן יכולות להתקיים בספרות. אם מסכימים לקבל את הנחת המוצא הזו – הנחת המוצא היחידה האפשרית כשקוראים טקסט בדיוני – הרי ש"אלגנטיות של קיפוד" הוא לא רק ספר מהנה באופן בלתי הוגן כמעט, אלא גם סביר בהחלט (מה עוד שבעמודיו האחרונים הוא דורש מהדחף הריאליסטי של הקוראים זינוק גדול עוד יותר).

האם הוא רומאן מושלם? לא בטוח. שהרי אם מוכרחים לומר משהו כמו "על מה הספר הזה", הרי שהאלגנטיות של הקיפוד מופיעה כנראה ברגע המפגש עם הרגש, עם היופי של העולם – יופי שנדמה שהוא מתרכז, בסופו של דבר, בבני האדם. אלא שהמסקנה הזו מגיעה אחרי שכבר התבססה מחשבה מבורכת של אנטי-הומניזם: במשך עמודים רבים מתנגד "אלגנטיות של קיפוד" לרעיון שהאדם הוא מרכז העולם. פתאום מתגלם באדם יופיו של העולם? מסקנה מפתיעה כזו מובילה את הרומן אל מקום שאינו חף לחלוטין מקיטש. זה לא רע כשלעצמו, כמובן, אם קיטש הוא מה שאתה מייחל לו, אבל זו בהחלט תפנית מוזרה משהו בספר הספציפי הזה. ובכל זאת, שתי הנשים האלה, רנה ופאלומה, וגם החבר היפני שלהן והחברה מפורטוגל, ובעצם כל גלריית הדמויות שמתקפדֹת כאן – עד השכנים הדוחים והמעצבנים ביותר – הם קבוצה מלבבת כל כך ונבונה, שגם על נאיביות הומניסטית אפשר לסלוח להם מתוך אהבה והתרגשות.

---
עוד במדור השבוע: הישר אל זרועותיו של עמ"ל נופלת השאלה: "מה קורה עם מכון גנזים???"; מנחם בן על אורית גידלי ושי דותן; אריק גלסנר על אמיר בן-דוד; ואסף מונד על חגי סגל.

Tags:
 
 
פאר פרידמן


פורסם, וקצת קוצר, היום, 18.6.2009 במדור הספרים של טיים אאוט


לגרסא המודפסת, לחץ כאן


לאבד את הכבלים

סֶסַר אַיירָה, "כך הפכתי לנזירה", מספרדית: אורית קרוגלנסקי. הוצ' כתר, 124 עמ'.

מה בכלל העניין הזה עם הפיכה לנזירה? הבעיה בהתמודדות עם הנובלה קיימת רק אצל הקורא שכבול עדיין בשלשלאות לנרטיבים של אחדות.

לגיבורה של הסיפור קוראים ססר איירה. מה קרה לפני האירוע היא לא זוכרת, אבל את האירוע ואת חייה שאחר כך היא זוכרת היטב. כשהייתה כבת שש לקח אותה אביה לראשונה לאכול גלידה. הוא קנה לה גלידת תות, והיא טעמה ממנה, אך הטעם היה נורא – קר ומר – והיא לא הייתה מסוגלת לאכול עוד. אביה, שממילא ידע שקשה להתמודד איתה, הכריח אותה לאכול, ודרמה גדולה התפתחה שם, עשירה בדמעות ובגלידה נמסה. את השארית האחרונה אכל האב, ירק אותה בשאט נפש – כי אכן מר – ואז קרה מה שקרה, בשביל זה נכתבה הנובלה, לא ב"טיים אאוט" נגלה הכל, די לומר שזהו אותו "אירוע" מדובר שהשפעתו על חיי ססר ומשפחתה מכרעת. זה סיפור מצוין – סיפורו של האירוע – והוא כתוב היטב, רק שהעניינים אינם פשוטים לגמרי, כי מסיבה כלשהי מתייחסים כולם אל ססר כאל ילד, פונים אליה בגוף זכר – גם הוריה, גם מוריה, גם כל האנשים סביבה – ורק היא חושבת על עצמה כעל ילדה; ובכלל, גם ססר איירה שחתום על הספר, הוא סוֹפר גבר, ארגנטינאי שהביוגרפיה שלו דומה לזו של ססר איירה הילדה; ומה בכלל העניין הזה עם ההפיכה לנזירה?

כנראה שדי בכל אלה כדי להפוך את הנובלה של איירה לטקסט ספרותי מוצלח מאוד אבל גם כזה שנהוג לסמן כ"קשה" – פשוט כי הוא מציע תודעה-מספרת מורכבת יותר משאנחנו רגילים לה, פרוצה יותר, כזו שאחדותה מוטלת לפעמים בספק. קשה לדבר על הפסיכולוגיה של ססר, והיא יודעת זאת היטב: במפורש היא אומרת שבחרה לוותר על החיקוי ועל האופי. יש קרבה גדולה בין השניים: האופי, או תהליך בניית האופי, תהליך כינונו של הסובייקט, מבוסס תמיד על חיקוי, על כניסה אל הסדר החברתי באופן מימטי. ססר מבינה ש"אפשר לחקות כל דבר" (אם כי, מוכרחים להודות, היא סותרת את זה רק זמן קצר קודם לכן, בטענה אחרת), אבל היא מוותרת הן על החיקוי והן על האופי בהיעדר מושא לחיקוי. היא הופכת לבלתי-נראית – גם על פי עדותה, וגם על פי התייחסותה של החברה אליה: בעקבות אירוע מצער נוסף, המורה בבית הספר היסודי מחרימה אותה, וסוחפת אחריה את הכיתה כולה. אם נוסיף לכך מה שאפשר לכנות "עולם פנימי עשיר" – כלומר, איזה קיום-ביניים ששמור לססר בלבד, ושלאף אדם אחר אין באמת גישה אליו – הבלתי-נראוּת שלה מקבלת משמעויות ריאליסטיות לגמרי.

גם את המוטיבים שמלווים את סיפורה של ססר קשה לעתים לפצח (מרתק במיוחד מוטיב הרדיו, והדרך שבו הוא בונה את העולם עבור ססר). אבל בסופו של דבר מוכרחים לעבוד לפי הכללים שמציב הטקסט: על פי ססר, הדבר שאפשר להגדירו כמוזר הוא דווקא מה שברור שיש לו הסבר, אך ההגעה אל ההסבר היא בלתי אפשרית. "המציאות שהכרתי, המציאות שלי, לא הייתה מורכבת. להיפך, היא הייתה פשוטה ביותר, פשוטה מדי". ה"בעייתיות" של הספר הזה אינה בעלילה שקופצת (לכאורה) מנושא לנושא (הלכה למעשה היא סדורה לגמרי), או באיזה שימוש חריג בשפה. היא גם איננה בסתירות שססר מערימה בסיפורה (האם הזיכרון שלה מושלם או כושל? האם פשוטים חייה, או מורכבים?). הסיפור של ססר מושלם ושלם (גם אם לא נטול סתירות); הוא מלווה אותה מהאירוע המכונן הראשון של חייה ועד אירוע מכונן נוסף שמגיע בסופה של הנובלה, והוא מזעזע ובלתי צפוי; הוא כתוב בשפה שנענית לכל חוקי השפה; הוא עוקב אחרי ההתרחשויות בסדר כרונולוגי ואפילו באופן שמוביל מדבר לדבר. הבעיה, אם ישנה כזו, בהתמודדות עם סיפורה של ססר, היא אצל הקורא בלבד, שכבול עדיין בשלשלאות המודרניזם אל נרטיבים של אחדות, במקום להשתחרר לטקסטים של ריבוי אפשרויות.

"מנגנוני הנפש והשפה משונים כל כך", אומרת ססר. כמה מטופש, על כן, להניח לפני הנובלה הזו (לפניה, ולא אחריה) את ההקדמה (הטובה!) של אוריאל קון, על הסופר ועל יצירתו – הקדמה שחוסמת את הקריאה האמיתית, הנכונה, בספר הזה, ומכוונת אותו לחשיבה לפיה "הנובלות של איירה דומות לדגם הרכבה, לקווי מתאר גולמיים בשרטוט ארכיטקטוני או לסקיצה הנרשמת בחופזה בשטח". סקיצה? הנובלה הזו? כיצד הפכתי לנזירה – קווי מתאר גולמיים? "כתיבתו לא מתמסרת לפרשנות אינטלקטואלית והיא מתריסה כנגד הניתוח והביקורת" – כל זה עשוי להיות נכון, אבל מדוע לא יגיע לכך הקורא בעצמו? מה עוד שהנובלה של איירה בהחלט אינה טקסט חווייתי בלבד, אפשר גם אפשר לדבר עליה, למרות – ואולי דווקא בגלל – כמה אלמנטים פנטסטיים שאפשר לזהות בה, בעיקר בעמודיה האחרונים, המפתיעים.

פרופסור חכם לספרות, שהייתה לי פעם הזכות ללמוד אצלו, היה מסביר שכל בעיה סמנטית יכולה למצוא את תיקונה בעולם-אפשרי מדומיין כלשהו, כל עוד היא מיוצגת במשפט תקין לשונית. הנובלה של איירה תקינה לגמרי מבחינה לשונית, ועל כן ברי שאין בה שום בעיה, אין בה כל סוד שצריך לגלות, ואין ספק שאפשר לדבר עליה. היא בהחלט מוסרת עצמה גם להתנסות חווייתית, ודאי; אבל זו ההקדמה של קון שנועלת את הנובלה הזו, מגנה עליה מפני דיבור, מונעת אותה מן הקוראים. אלה – אם יתעלמו מן ההקדמה, או יקראו אותה כאחרית דבר – מוזמנים לגלות כאן טקסט חדש, מפתיע, לפרקים מסעיר ממש. אין לקוראים דבר להפסיד, מלבד כבליהם.

---
עוד במדור השבוע: סמי דואניס מדבר עם צ'יקי.

Tags:
 
 
פאר פרידמן


פורסם הבוקר, 12.6.2009, במדור הספרות של מעריב


לגרסא המודפסת, לחץ כאן


אפשרות של אי

ז'ורז' פרק עם רובר בובר, "סיפורים מאליס איילנד", מצרפתית: נורית פלד-אלחנן. הוצ' בבל, 177 עמ'.

"סיפורים מאליס איילנד" הוא ספר תיעודי לא רגיל, שבו סטטיסטיקה מקבלת פנים אנושיות, וסיפור מסע אישי של ז'ורז' פרק ורובר אל דרך חיים חלופית שאבותיהם בחרו לוותר עליה, או נאלצו לעשות כן.

הסופר הצרפתי ז'ורז' פרק – שזוכה בארץ להתקבלות מרשימה למדי, באורח פלא כמעט – והקולנוען רובר בובר נסעו לארצות הברית של אמריקה בשלהי שנות השבעים של המאה הקודמת כדי לחקור את אליס איילנד, האי הקטן בניו יורק שאליו הגיעו המהגרים בין 1892 ל-1924, ובו נבדקו ונרשמו וממנו נשלחו הלאה אל היבשת החדשה, או בחזרה אל המקומות שמהם באו. המסע הוליד סרט ובו ראיונות עם מבחר מהגרים שהגיעו אל האי בשנות העשרים; וכן את הספר הזה, ספר תיעודי לא רגיל, שכולל תמונות ונתונים סטטיסטיים ומבחר ראיונות, שהוא גם סיפור מסע אישי של פרק ובובר למקום בשם אליס איילנד, שמשפחותיהם לא הגיעו אליו. כלומר, מסע אל מקום שמייצג קיום אלטרנטיבי אפשרי, איזו אופציה שהוריהם וסביהם של בובר ופרק בחרו לוותר עליה, או שלא יכלו אלא לוותר עליה.

הנסיעה של השניים לאליס איילנד היא גם נסיעה אל ז'ורז'-איילנד ואל רובר-איילנד, אל עצמם ואל יהדותם. "בפריז", הם מספרים בפתיחת הספר, "כשאמרנו שאנחנו הולכים לעשות סרט על אליס איילנד, שאלו כמעט כולם במה מדובר. בניו יורק, כמעט כולם שאלו אותנו למה. לא למה עושים סרט על אליס איילנד, אלא למה אנחנו... זה יהיה ללא ספק שטחי מעט לומר שעשינו את הסרט הזה אך ורק כדי להבין מדוע היה לנו צורך או חשק לעשות אותו. עם זאת, התמונות שהספר מציג תנסנה להשיב על שתי השאלות הללו, ולתאר לא רק את המקום היחיד והמיוחד הזה, אלא גם את הדרך שהובילה אותנו אליו". לא במקרה המרואיינים הם יהודים או איטלקים, "הקבוצות הגדולות ביותר באליס איילנד... שאליהן הרגשנו, באופן אישי, קרובים יותר".

אליס איילנד של "סיפורים מאליס איילנד" יותר משהוא מקום הרי הוא דימוי, או ניסיון לנסח דימוי. במובן זה פרק ובובר ממירים דימוי בדימוי: ארצות הברית שעולה מהספר כבר אינה מקום פלקטי, משוטח, "ארץ בתולה פתוחה לכל נפש, ארץ חופשייה ונדיבה שחלכאי היבשת הזקנה יוכלו להפוך בה לחלוצי עולם חדש, לבוניה של חברה נטול עוולות ומשוללת דעות קדומות", אלא הופכת למקום של מאבק ביורוקרטי, אירופי, ולארץ שראשית עליך להתאים את עצמך אליה, לאמור ארץ שתהפוך אותך למתאים או שתמנע את כניסתך. עצם החלפת הדימוי הוא אקט פוליטי, גם אם נדמה ממרומי שנת 2009 שמשהו מן האקט הזה נשחק כבר. זה נרטיב אחר של הסיפור האמריקני, כזה שמוצנע לנוכח אתוס ה"תנו לי את היגעים, את העניים... את חסרי המולדת" שמציע שירה של אמה לזרוס שנחקק על פסל החירות.

הספר התיעודי הזה מעניין גם מפני שפרק יודע היטב כיצד משחקים בקורא. הסיפור האלטרנטיבי, הלא מסופר, מקבל קול בין השיטין. באליס איילנד, "בית חרושת לייצור אמריקאים", עברו עד 10,000 איש מדי יום. במשפט שנדמה סטטיסטי כקודמיו, מעיר פרק: "רובם לא שהו במקום יותר משעות ספורות; שניים או שלושה אחוזים בלבד נדחו". אלא שאחוזים וסטטיסטיקה הם כמובן מהשקרים הגדולים ביותר שאנו מספרים לעצמנו, ופרק יודע זאת. הוא חותם את הפרק הראשון בניסוח מחדש של הטיעון הסטטיסטי: "שני אחוזים מן המהגרים נדחו מאליס איילנד". ה"בלבד" הושמט מן החזרה הזו; ההיצמדות ל"שני אחוזים" והוויתור על "או שלושה" יוצרת אנדרסטייטמנט שהופך לדיסוננס לאור המשך המשפט – "משמעות הדבר מאתיים וחמישים אלף בני אדם. ומשנת 1892 ועד לשנת 1924, אירעו שלושת אלפים מעשי התאבדות באליס איילנד". הסיפור שמטושטש בַּאחוזים בכל זאת מקבל התחלה של פנים אצל פרק ובובר, הופך למספרים שלמים, גדולים, בלתי-מתווכים, שמבטלים כל מחיקה מחודשת דווקא מתוקף היותם גדולים כל כך, בלתי-נתפשים אלא כקבוצה.

הפנים מובלטים עוד יותר בפרק התמונות "אלבום" (המהגר האירי בעמ' 80, למשל, ניצב וגופו כמו תלוי באוויר בכבל נעלם שנמשך מחגורתו אל עגורן דמיוני, בלתי-נראה, בעודו נבדק בעניין על ידי אחד, ד"ר אוקונר); ובפרק הראיונות "זיכרונות", שמחזיק כמחצית הספר שתמונות המרואיינים משובצות בו, אך דבריהם הם שמעניקים להם פנים. העניין האמיתי בפרק הזה טמון במגוון המופלא של הדעות שמגלים המרואיינים ביחס לארצות הברית שאליה הגיעו. "ידעתי רק שהם עניים, כמוני," אומר ברוך קאזימוב על המהגרים האחרים, "שהם באו מקרב העניים ושהם בדרכם לפגוש עוד עניים. ידעתי שהחיים לא יהיו קלים לנו כאן, כי העניים הם עניים, לאן שלא ילכו". נתן סלומון גילה אמת אחרת: "קניתי לי חליפה, כל מה שהייתי צריך כדי להתלבש כמו אמריקאי. נראיתי אמריקאי. והייתי אדם חופשי". מה בין סלומון וקאזימוב? שניהם מהגרים יהודים שרואיינו על ידי פרק ובובר. שניהם עברו באליס איילנד. פרק ובובר מעניקים מקום לשוני בין מרואייניהם וכמו רומזים בכך הן על הצלחותיו של בית החרושת לאמריקאים והן על נקודות התורפה שלו – נקודות תורפה שפירושן שמשהו אינדיבידואלי נותר גם בתוצריו המובהקים ביותר.

---
עוד במדור השבוע: מנחם בן לא אוהב את החדש של ויזלטיר (אני דווקא כן); אריק גלסנר אוהב את הרומאן של עודד כרמלי; ודפנה שחורי מדברת עם אפרת דנון.

Tags:
 
 
פאר פרידמן


פורסם הבוקר, 28.5.2009, במדור הספרות של מעריב


לגרסא המודפסת, לחץ כאן


בעמוקים

רביאה אדל, "המים שאנו ישנות בהם", מגרמנית: גיא כספי. הוצ' קרן, 138 עמ'.

המציאות שבונה רביאה אדל היא כמו אגדה קיצונית: חסרת מקום וזמן מוגדרים ומתארת באנדרסטיימנט אירועים חריגים. והקורא? מרותק.

כבר בעמוד הראשון אתה מותקף, כבר בפסקה הראשונה מנסה הספר הזה – רומן הביכורים של הגרמנייה רַבֵּיאָה אֵדֶל – לבחון את הגבולות. "אחותי נהרתה במגרש חניה בשולי הכביש המהיר", הוא פותח, "בין שני שדות חיטה שנקצרו למחצה, תחת כבלי מתח גבוה עמוסים בציפורים. מעצור היד התחכך בגבה של אמא והשאיר סימן אדום שזהר מבעד לחולצתה הלבנה, ובמשך שבוע, כל ערב לפני השינה, הרשו לי למרוח עליו משחה לצינון, וכשאבא גמר – מהר מדי ובעיניים פקוחות – השתחרר מעצור היד והמכונית הידרדרה מטרים אחדים לעבר התעלה". וכך זה נמשך, עוד קצת ועוד, אל פחי אשפה ועץ ואל הילדה הקטנה שיושבת לא רחוק ומביטה בהוריה בוראים את אחותה, ואל עולם שחרקים מעופפים ממלאים בו את האוויר. הוא כולו לח ומימי, העולם הזה, והמים – מי האגם שבקרבתו גרה המשפחה – ממלאים את הרומן ואת חייהן של שתי האחיות, לא פחות משממלאים אותם יחסי מין - שתמיד יש בהם משהו שנוח לתייג כלא נורמטיבי - ורגעים של מציצנות.

משפחות לא מתפקדות הן תמיד חומר טוב, ולא מעט סקרנות מניעה את עלילת "המים שאנו ישנות בהם". מה הסיפור עם המשפחה הזו? איך יכול להיות שכולם מדברים כאן על דברים שהשתיקה יפה להם, ודאי בין הורים וילדים? מדוע עוזבת האם את הבית? מדוע מסתגר האב בתוך עצמו? ומעל לכל: מהו טיב היחסים בין שתי האחיות, מה מקור "הסימביוזה הזו בין שתינו" ועד כמה היא סימביוזה מאונס? הנרטיב השבור של הספר הוא וריאציה של זרם תודעה. האחות הגדולה, המספרת, שוחה בו לפנים ולאחור ברצף הזמן, גולשת בין סיפורים וזיכרונות, בעצמה מנסה למצוא נקודת אחיזה שתסביר לה במה דברים אמורים ואיך הגיעו החיים לכדי מה שהם. על חייה ועל חיי אחותה היא מספרת לגרגור, בחור ששתיהן אהבו, ושעם שתיהן שכב, ושאת שתיהן אמלל. הוא הציב להן מבחנים ומטלות ("לינה אהבה להיות עירומה ופגיעה, וגרגור יכול היה לערטל אותה עוד ועוד, על לשד עצמותיה"), אבל מתגמדים לעתים לנוכח המבחנים והמטלות שמציבות האחיות זו לזו. הן מחקות זו את רעותה: הרומן שקוע עד צוואר במשחקי זהות, במבחנים סדיסטיים ובמציצנות הדדית. כל כך שקוע, שהוא הופך ללא ריאליסטי, או להיפר-ריאליסטי; לטקסט שבאמצעות השפה שלו – שפה של אנדרסטייטמנט גם כשהיא מתארת אירועים חריגים – בתוספת העובדה שהוא מתרחש במקום לא ברור ולא מוגדר, הוא בונה את המציאות שלו כמחוז של אגדה, הרבה יותר משהוא מבקש לבסס אותה כמקום ריאלי.

באגדה הזו הסקס הוא רק סימפטום, כמו מתקפת החרקים שבראשית הספר. המיניות שבו, ככל שהיא עולה על גדותיה, היא כמעט א-מינית, אולי אפילו אנטי מינית. היא לא הופכת לפורנוגרפיה – הצורה הפשוטה ביותר של הסקס – אלא נותרת תמיד מרוחקת להפליא, מושתקת דווקא מעצם הגברתה. הסקס משמש תמיד ברקע דווקא מפני שהוא מובא עד אבסורד אל החזית.

האגדה הזו מעלה בין היתר שאלות על התפרקותה של משפחה, או על התפרקותה של הנורמליוּת המשפחתית, אלא שבה בעת היא מסכלת כל דיון כזה, מפני שמלכתחילה אין זו משפחה נורמלית, אין כאן יחסים נורמטיביים – הכל אחר, מופרע יותר, שקט הרבה יותר מדי, מנותק. זו לא המשפחה שלי, אלה לא האחיות שלי, לי אין שכנים כאלה – ודווקא בשל כך הסיפור מרתק: הוא קיצוני, הוא מרוחק. אני יכול לבקר בו באמת כי הוא לא נוגע אליי.

היעלמות האם והתמסמסותו של האב; התחרות המטורפת בין האחיות; המבחנים שהן מעמידות בהן זו את זו ואלה שהן עומדות בהם תחת ניצוחו של גרגור – כל אלה פועלים יחד במערבולת זמנים ועלילות מרשימה, מתוקף הצבתם זה בצד זה. הם מחייבים חשיבה על האחד דרך השני, בעיקר מפני שאין דבר אחר להיאחז בו: לא מקום, לא זמן מוגדר ואפילו לא פסיכולוגיה בהירה של הדמויות. "המים שאנו ישנות בהם" מוביל בסופו של דבר לאיזו אין אונות במובן המזוקק ביותר שלה, חוסר אונים שנכון לכל מה שהרומן עוסק בו: יחסי מין, יחסי האחיוּת, היחסים המשפחתיים בכלל. אפשר להיעלם או למות, או להישאר מאחור ולספר על כל אלה. ספר מדכא. ספר יפה מאוד.

---
עוד במדור השבוע: אריק גלסנר על יותם טולוב; רוני בק על אוסקר וואו; הדס מטס ושרון גרינברג עונים על השאלון; ורן יגיל על ספרי השירה החדשים של רחל חלפי, שמשון מלצר, רוני סומק ומשה יצחקי. מנחם בן כותב על זבלד, וגם הוא - כמוני - מרוצה מהחדש של אגי משעול (ראו למטה).

Tags:
 
 
פאר פרידמן


(מה זה? ראו כאן)

10.4.2009: ג'ונוס דיאס, "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו". הוצאת מחברות לספרות
לא קל להיות חנון חובב משחקי תפקידים ומד"ב, בעל עודף משקל והצלחה בלתי-קיימת עם נשים – אז עוד להוסיף על זה קללה שרודפת את משפחתך? אוסקר וואו סובל מכל אלה, והוא גם מהגר דומיניקני שחור שגר בניו-ג'רזי. סיפורו, על הערות השוליים שלו והתחכמויותיו, זכה בפוליצר ובביקורות מהללות, וההייפ מוצדק, בהחלט מוצדק.

17.4.2009: דוד אבידן, "כל השירים, כרך א'". הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק
כל מי ששילם 400 ש"ח על ספר מיד-שנייה של דוד אבידן, יודע: מהדורת "כל השירים" – שעתה רואה אור כרך א' שלה, הכולל את ארבעת קבצי השירה הראשונים של המשורר, ושירים מוקדמים שמעולם לא קובצו – היא האירוע הספרותי החשוב ביותר של השנה. ובעצם, מוטב לומר שהשבת שירי אבידן – אולי המשורר העברי הראשון, ובהחלט המשורר העברי האחרון – אל חנויות הספרים והספריות היא המעשה המו"לי הגדול של השנים האחרונות. בחודשים הקרובים יראו אור שלושה כרכים נוספים (עורכים הפרופ' דוד וינפלד וד"ר ענת ויסמן), שיכילו את שירתו המאוחרת – חלוקה אקדמית, כמובן, שאבידן התנגד לה בתוקף – ויציגו, לראשונה במרוכז, ומקץ שנים רבות מדי, את הקורפוס החשוב ביותר, המקורי, המסעיר ביותר, שאוהב שירה עברית חייב לקרוא. זה עד כדי כך פשוט, וכל-כך חדמשמעי.

24.4.2009: מרדכי נאור, "תל אביב תל אביב". הוצאת הקיבוץ המאוחד
"תל אביב, תל אביב" – כמו "ניו-יורק, ניו-יורק"? אולי, ואולי סתם כך בגלל השיר ההוא על "ים כחול, עיר וחול", שמאה שנים שלהם חוגג האלבום הזה. הגם שאפשר לחלוק על כמה בחירות והעדפות היררכיות שניכרות בו, הרי הוא מציע מסע מעניין מאוד – ואסתטי בהחלט – בעבר ובהווה של העיר שלא מפסיקה להתחדש.

1.5.2009: ברניס אייזנשטיין, "הייתי ילדה של ניצולי שואה". הוצאת כתר
בקלות יכול היה הרומאן הגרפי הזה להיות קיטש מוחלט או ממואר מדכדך – אבל אז נכנס למשוואה פקטור הכישרון של אייזנשטיין הקנדית, שהפכה את סיפור הדור-השני שלה ואת התמכרותה לשואה לטקסט ספרותי שנון, הרב יותר מ"עוד ספר שואה", וסיפורה אינו רק מרגש באמת אלא גם מצחיק ממש (וליידיש, שמרככת כל סיפור-אבא, יש ודאי איזו יד בדבר).

8.5.2009: הרמן מלוויל, "מובי דיק". מאנגלית: גרשון גירון. הוצאת ידיעות ספרים
תרגום חדש ופריך לרומאן הגדול של מלוויל – עוד אקט מו"לי ראוי בסדרת "...קראתי" שעורך חיים פסח, שבין היתר כבר השיב למדפים שלושה רומאנים של בנימין תמוז המנוח. צפו לפולמוסים בגזרת "מה טוב יותר: 'קראו לי ישמעאל' או 'קוראים לי ישמעאל'" – אבל בינתיים ראוי לקרוא שוב את הטקסט שפרשנויות ואנטי-פרשנויות רבות כל כך נכרכו בשמו, ולא בכדי.

15.5.2009: ש. שפרה, "עלילות אנזוּ הנשר הגדול". הוצאת עם עובד
המשוררת והמתרגמת ש. שפרה היא כבר מזמן שם נרדף למזרח-הקדום, ובימים אלה רואה אור ספר חדש שלה שמביא שלושה סיפורים מהמיתולוגיה המסופוטמית בעיבוד לצעירים. האיורים של כריסטינה קדמון יפים מאוד, הסיפורים מסקרנים ויש להם ניחוח אחר, ואולי באמת עשויה ש. שפרה לעשות למסופוטמיה את שעשו שלמה אבס ואחרים למיתולוגיה היוונית.

22.5.2009: שטפן בולמן, "נשים קוראות בציור ובצילום". הוצאת כנרת זמורה-ביתן
מה זה אומר, בעצם, לקרוא? שטפן בולמן מנסה לענות על שאלה מורכבת יותר: מה זה בעצם אומר להיות אשה קוראת? מתברר שהשאלה הזו העסיקה לא מעט אמנים, ובסיכומו של דבר נדמה שהאלבום הזה, יותר משנועד ממש לענות עליה (למרות שהסקירות ההיסטוריות של בולמן בהחלט מעניינות), בראש ובראשונה מציע הנאה אסתטית לנשים קוראות, וגם לגברים קוראים.

--לא פורסם: לוטה גפנבלד, "האבנים של אסטון". הוצאת בבל
ספרי ילדים שמלמדים שיעור הם עניין מוכר וחשוב, אבל ספר הילדים המתוק של גפנבלד השוודית – שכתבה וגם ציירה את הסיפור הקצרצר והשנון על אסטון המרחם על האבנים שקר להן ועצוב, ועל כן אוסף אותן לביתו – הספר הזה יודע לעשות דבר-מה נוסף: לסיים בבדיחה קטנה, קריצה נאיבית שמוכיחה שמותר הילד מן המבוגר.

28.5.2009: אגי משעול, "ביקור בית". הוצאת הקיבוץ המאוחד
ספר השירים החדש של אגי משעול, אולי הפופולארית מבין המשוררות הכותבות היום בארץ, מתפקע משדות ומבעלי חיים ומפרחים ומאנשים, וגם, כתמיד, מהמצב (בניגוד לתפישה השקרית שנוסחה לגביה בשנים האחרונות); ותמיד שורה עליו המלנכוליה המשעולית המתפעמת, שזוּרה ביכולת המופלאה ממש לשזור מציאוּת אל תוך צירופים לשוניים שבאמת בוראים עולם מחדש מול עיניך (זו שירה).

Tags:
 
 
פאר פרידמן


פורסם הבוקר, 22.5.2009, במדור הספרות של מעריב


לגרסא המודפסת, לחץ כאן


רועש להחריד

ג'וזף או'ניל, "ארץ שפלה", מאנגלית: ניצה פלד. הוצ' סימנים / ידיעות ספרים, 266 עמ'.

"ארץ שפלה" מנסה לדבר על חוויית ההגירה, על מורכבות המשפחה ועל החיים שאחרי אסון התאומים, ובעצם אינו אומר דבר.

באותו יום עוכר שלווה של ה-11 בספטמבר נמצאים בניו יורק גם הנס ון דה ברוק ההולנדי ואשתו האנגלייה רייצ'ל, שהיגרו לניו-יורק עם בנם, ושלוותם אכן נעכרת. סופו של דבר שרייצ'ל מחליטה לשוב ללונדון עם בנם, והנס נותר לנוע מדי שבועיים מצד זה של האטלנטי לצדו השני – שהרי לפעמים מעשה טרור הוא רק תירוץ, ובעצם יש משבר עמוק יותר בנישואים.

בבדידותו מתוודע הנס לאחד צ'אק ראמיקסון, טרינידדי שמנסה לנצל את מלוא האפשרויות שארצות הברית הגדולה מציעה לאנשים כמוהו, ושעתיד לסיים את דרכו כגופה בתעלה. הם מתחברים, בין היתר, על בסיס חיבתם המשותפת לקריקט – והמשחק הזה, עם המדים הלבנים והחבטות והיחס האובססיבי לסוגי דשא ומגרשים, ממלא את "ארץ שפלה" במשהו שנדמה כמו מטפורה למשהו, אבל לא מצליח להתרומם גבוה יותר מגובה דשא.

כי הספר הזה מבקש לדבר על שלושה דברים. בקטן, הוא מבקש לדבר על חוויית ההגירה ועל חוויית המשפחה. בגדול, הוא מבקש לדבר על החזרה לשגרה אחרי הפיגוע במגדלי התאומים. בפועל, הוא מעמיד פנים שהוא יודע לדבר על חוויית המהגרים אך בעצם רק מצהיר על קיומה; לעתים נראה שהוא אומר משהו על מיתוס המשפחה, אבל קשה לעשות את זה כשרייצ'ל היא אשה בלתי-נסבלת למדי, והנס הוא נודניק שמוותר על בנו בקלות מפתיעה; החיים שאחרי הפיגוע נשזרים מעט פה מעט שם, אך נותרים – בסופו של דבר – רק עננה מאובקת מעל הרומן. גם הסקרנות ביחס למאורע דרמטי כמו נסיבות מותו של צ'אק שוכחת עד מהרה, פשוט מפני שמרוב נושאים לא רואים את המוות, והעניין קצת נשכח מלב.

הנס יודע שיש סיפור בכל דבר, הוא חוזר על כך כמה פעמים, וגם שומע זאת מאחרים, אבל ג'וזף אוניל לא מוצא את הסיפור שיש בכל דבר אלא מאבד אותו ומטביע אותו בבליל סיפורים ובני-סיפורים, באבחנות פילוסופיות לכאורה אך חלולות למעשה, או סתם משומשות: "השקפתי לעבר הסערה בחוץ, ומשלא ראיתי את האמפייר סטייט בילדינג נתקפתי ברעיון, שצץ במוחי בדמות מכת תודעה מחרידה, שהחומר – כל מה שנקרא מוחשי – הוא בלתי נפרד מהיפוכו שאיננו ניתן לשיוּם". קונדרה כבר כתב דברים כאלה, וכתב טוב יותר.

הטרחנות הופכת את "ארץ שפלה" להיפך המוחלט של כל מה שהוא מתיימר להיות: הוא אינו באמת זרם תודעה, ולא באמת סיפור על איזה בלבול גדול שאנחנו – הלא-אמריקנים – אמורים לחלץ מתוכו ולספר לעצמנו ש"ככה זה היה באותם ימים". הרומן מבקש להיות סיפור אישי – אחד מאֶלף, כמובן – על הגירה ועל משפחתיות, לעסוק בלב ליבו של האתוס האמריקני, ואכן האמריקנים קיבלו את הספר הזה בחיבוק אמיץ (בין היתר, ה"ניו יורק טיימס" בחר בו לאחד מספרי הפרוזה הטובים של 2008, לצד ספרה החדש של טוני מוריסון והתרגום האנגלי של "2666", הרומן הקולוסאלי של רוברטו בולניו; והוא אף זכה בפרס פן-פוקנר לספרות). אולי הם ראו בו את מה שרצו לראות – את ההתעוררות ואת ההתערערות ואת ההרהורים על אמריקה של אחרי ה-11 בספטמבר, עם כל הפרובלמטיקה של "האסון הזה הכניס רבים – לא אותי אמנם – למצב של רוממות הרוח" (במילותיו של הנס): משהו מורכב כמו החיים, משהו מרובד, עם תובנות אמיתיות וריאליזם – אבל בסופו של דבר הספר הזה הוא בדיוק כמו ניו יורק של היום שאחרי: מפוחד, מבולבל, מדבר ומדבר ומדבר, כמעט נוירוטי – אבל אפילו לא באמת נוירוטי, רק מלא מלים יפות ואבחנות שמתחזות לבעלות תוכן – תרגיל מוכר שמצליח לא אחת להסתיר מן העין את דלות החומר.

אי אפשר שלא לתהות אם הצלחתו של הספר במקום שהוא מתרחש בו אינה נובעת פשוט מאיזו אוטו-פסינציה מובנת וצפויה של האמריקנים מסבלם הם, סבל שכמה שיותר ממנו כן ייטב. זה בסדר גמור, לשקוע בצערך שלך, הטובים מבינינו מתמתחים בכך; אבל זה משהו אחר לנסות להאמין שמדובר בספרות גדולה.

---
עוד במדור השבוע: יונתן אסתרקין מדבר עם האמה טומה; מנחם בן קורא שפינוזה ושלמה מימון; רפי וייכרט עונה לשאלון; אירי ריקין קורא את יאלום; ואריק גלסנר על דניאל כהן-שגיא.

Tags:
 
 
פאר פרידמן


פורסם היום, 21.5.2009 במדור הספרים של טיים אאוט


לגרסא המודפסת, לחץ כאן


המראה המעוותת

חריסטוס חומינידיס, "תרנגול ללא רחמים", מיוונית: דספינה ליאוזידו שרמיסטר וחיים פסח. הוצ' ידיעות ספרים, 197 עמ'.

זה לא בדיוק סרקזם ולא בדיוק אירוניה, אולי מה שנקרא בלע"ז sardonic, מונח שבצדק אין לו תרגום עברי ראוי. ובכל מקרה, שיקוף זה עניין לרנטגנולוג.

אין לדעת באמת עד כמה רע הוא חריסטוס חומינידיס, "הילד הרע של הספרות היוונית" – וגם אין לדעת למה בעצם מתכוונים בהוצאה כשמתארים אותו כך בגב הספר. מה שבטוח, כסופר הוא דווקא טוב מאוד, וקובץ הסיפורים הקצרים שלו, שראה לאחרונה אור בעברית, כולל סיפורים מוצלחים על רגעים שבהם מופרת שגרת היומיום, וחיי הדמויות גולשים לכאוס שאפשר רק בקושי להיחלץ ממנו (ולעתים אי אפשר בכלל).

הסיפור הפותח את הקובץ, "הכתם הסגול", מתווה את הנוסח שישמש, בווריאציות שונות, ברוב הסיפורים. זהו סיפור על בגידה של כלה צעירה בבעלה לעתיד המבוגר ממנה בכ_30 שנה, בגידה שמשפיעה על המְספר מפני שהבעל לעתיד הוא אביו, והכלה הצעירה עתידה להיות אמו החורגת. העניינים מסתבכים עוד יותר כשהמספר מתחיל בעצמו לקרנן את אביו, ומכל העסק נולד תינוק שלא ברור מיהו אביו, מיהו סבו ומיהו אחיו. ככה לא קל לחיות, ומישהו באמת יצטרך למות. סיפור כזה יכול היה בקלות לקרוס אל תוך עצמו מעודף פומפוזיות, אבל כבר כאן מגלה חומינידיס את טקטיקת הסיפור שלו. זה לא בדיוק סרקזם ולא בדיוק אירוניה, אולי מה שנקרא בלע"ז Sardonic, מונח שבצדק אין לו תרגום עברי ראוי, שהרי מה לנו ולקריצה המתחכמת יותר והמסובכת של הסרדוניות.

"כשלוש שנים מאוחר יותר נדמה היה שהחיים נעימים לכל אחד ואחד מבני משפחת ליקצוס, לבד מסבתנו שנפלה קורבן לשוד של פושעים רומנים, ומרוב התרגשות התפגרה ביום המחרת בעודה מספרת את פרטי האירוע אל מול מצלמות הטלוויזיה. קִצה הטראגי של אמו לא הפך את פראסקוואס לגזען. הוא לא נסוג והמשיך לקדם את תוכניותיו וייסד בסוף 1997 בית חולים בבוקרשט על מנת להעניק אשפוז איכותי לבני העם הרומני".

מה קורה כאן? המספר של חומינידיס מעמיד זה מול זה שני אירועים שברי שהאחד סותר את השני (חיים נעימים והעובדה שסבתא התפגרה), אבל חותם בסיפא קצרה שדווקא מעדנת את העוקץ, את החריגה הברורה מהנורמה. בה בעת הוא משמר את תחושת המוזרוּת, שהרי מה בין בית החולים ברומניה ואי_גזענותו של גיבור הסיפור, פראסקוואס, אביו המקורנן של המספר, ובין סיפורי הבגידה? איש לא יופתע אם יתחוור שקשר כזה כלל אינו קיים, אבל מה זה חשוב. העניין הוא שדרך סיפור כזו מאפשרת לחומינידיס לספר ברצינות את הדברים המופרכים ביותר, ולחמוק – ברוב המקרים – מפאתוס ומפומפוזיות. התוצאה היא טקסטים מבדרים מאוד שמצליחים להטריד דווקא מפני שלכאורה אינם מתכוונים לכך.

הסיפור "מדליקי הפנסים" כבר מציע אווירה אחרת לגמרי, כזו של טרגדיה יוונית מבודחת שיש בה ממד של אגדה. מעשה באחד, פהאטונה, שהאלים הרגו את הוריו בשוגג ומאז הם מפצים אותו ביכולת פלאית מיוחדת – איזו נכונות בלתי נשלטת מצד כל אדם לעשות כרצונו. ואכן, חייו של פהאטונה הופכים נוחים למדי עד שמפציעה לתוכם אהבה שמערערת את השגרה הפלאית. סופו של הסיפור אמנם נדמה "טוב" יותר מזה שמציע "הכתם הסגול", אבל השאלה שמעלה הסוף הזה (מה טוב לו יותר לאדם – אהבה או סוג של נס?) נותרת פתוחה, בדיוק בשל השימוש המחוכם במשפט סיום סרדוני: "ובני עירו חיים באושר עד עצם היום הזה". בני עירו, אמרת? ואנחנו חשבנו שהסיפור הוא על פהאטונה. מה איתו, באמת

הסיפור הקצרצר שהעניק לספר את שמו העברי (ביוונית הוא נקרא "חיים שניים", כשם הסיפור הארוך ביותר בקובץ, שאינו בהכרח הטוב ביותר) מסכם היטב את השקפת העולם של הספר: הוא מסופר מפיו של שומר לילה באטליז בן שמונה קומות, שבכל אחת מהן – ככל שעולים במעלה הבניין – נמכר בשר חריג יותר. מה בין הבשר הנמכר בקומות הראשונות, בין ההרמון שבקומה השביעית, ובין הקומה השמינית שרשמית כלל אינה קיימת? הפרטים המזעזעים, נדמה, מזעזעים רק את הקורא: הטקסט הזה מסופר כולו במין משיכת כתפיים.

באחרית דבר למהדורה העברית כותב חומינידיס: "אני חש, בדומה לעמיתי הרבים במשך הדורות, שהעמודים שלי הם בבחינת ראי. פעמים – ראי מגדיל, פעמים מעוות, דפים הקולטים ומנסים לשקף את מה שמתרחש סביבם. אם הסיפורים בספר זה אכזבו אלו קוראים, אין זה באשמת המציאות ביוון, אלא רק אני האשם בכך שלא השכלתי ללטש את הראי כראוי". ובכן, איני מכיר לעומק את המציאות ביוון, ובעצם, מי בכלל מאמין עדיין לסופרים שמדברים על ראי? הסיפורים של חומינידיס אינם ראי ואינם משקפים דבר, ודאי לא משהו שאפשר להצביע עליו ולומר: הנה, זה הדבר המשתקף. הם כן משקפים את העולם הבדוי שהם מבקשים לתאר, והם עושים זאת בתבונה סיפורית ברורה. לדבר על ראי פירושו לצפות מקוראיך להתעצבן ("שקרן, זה לא ככה במציאות!"). אבל לוותר על הראי – זה כבר להניח לסיפורים שלך להיות ספרות נבונה שיש לה כלים מורכבים יותר מסתם "שיקוף". חומינידיס וויתר על הראי, ונראה שאפילו אינו יודע זאת.

---
עוד במדור השבוע: אמנון שביט על "הביתה" של אסף ענברי, ואיתן (פריאר) דרור על אליס סיבולד.

Tags:
 
 
פאר פרידמן


פורסם הבוקר, 1.5.2009, במדור הספרות של מעריב


לגרסא המודפסת, לחץ כאן


אבן על אבן

מילֶנָה אָּגוּס, "מחלת האבנים", מאיטלקית: מרים שוסטרמן. הוצ' הספריה החדשה / כתר, 122 עמ'

"מחלת האבנים" רק נראה כמו סיפור אהבה. בתוכו מסתתר רומן נבון על תשוקה לאהבה כמושג, על תשוקה לכתיבה, על חיפוש האמת המשפחתית ועל חיפוש בכלל.

"מחלת האבנים" הוא ספרה השני של הסופרת האיטלקייה מילנה אגוס, והראשון שרואה אור בעברית. הספר זכה בפרסים חשובים באיטליה, ומספרים שזכה שם גם להצלחה גדולה בקרב הקוראים. זה מעניין וצפוי בה בעת: צפוי, כי סיפורי אהבה – ו"מחלת האבנים" מציע את עצמו בקריאה ראשונה כסיפור אהבה – הם משהו שרבים, כנראה, אוהבים; וזה מעניין, מפני ש"מחלת האבנים" הוא סיפור מורכב יותר, שעלילתו פשוטה רק לכאורה, ושגם מי שיקרא בו רק סיפור אהבה חייב יהיה להודות כמעט מראשיתו שאין זה סיפור פשוט בכלל.

העלילה מתרחשת בסרדיניה, ובבסיסה משולש אהבים: סבתא נמסרה לנישואין בגיל 33, ומעולם לא הצליחה לאהוב את סבא. "סבא ענה לה שלא תדאג. גם הוא לא אוהב אותה". אבל היא ממשיכה לחפש לעצמה אהבה, וכשהיא נשלחת מסרדיניה אל בית מרפא, בניסיון למצוא מזור לאבנים בכליות שמהן היא סובלת, היא פוגשת שם בַּניצול. הוא שב קטוע רגל משבי הגרמנים ב-1943; הוא נשוי ויש לו בת; וסבתא מתאהבת בו, והם מוצאים נחמה זה בזרועותיו של זה. עם הניצול מצאה סבתא אהבה אמיתית, ששוב לא תוכל לממשה בעתיד. ועכשיו מה?

עכשיו מספרת נכדתה את סיפור חיי האהבה של סבתה: "סבתא לא היתה חסרת-רגישות, וגם לא טיפשה או רעה, והבינה יפה מאוד מה היא עושה ושהיא גורמת צער לסבא, ואת זה היא לא רצתה בשום אופן. בשביל שום דבר שבעולם, אבל בשביל אהבתה כן". נשמע די מוכר, אלא שהרומן הקצר הזה מתפתח לסיפור על האהבה לאהבה, על החיפוש אחריה ועל התשוקה לאהבה. כן, תשוקה לאהבה – האם אנחנו חושבים על זה בכלל? האם אנחנו מסוגלים, בימים שאנו מאוהבים, לעצור ולהרהר בכנות באפשרות שלא דווקא אל האהוב האחד אנחנו משתוקקים, אלא אל עצם האהבה? הטקסט של אגוס יודע: רק אחרי האהבה אפשר לעמוד על מושא התשוקה האמיתי שלה.

וזהו בדיוק המקום שבו הופך "מחלת האבנים" מסיפור אהבה לטקסט שאומר משהו: אחרי מותה של סבתה יכולה המספרת לפנות אל מבט חיצוני, אל סיפורים נוספים, שנעדרו מתודעתה – ומתודעת הקוראים – כל עוד חייה של סבתא עמדו במרכז העניינים. הרומן הופך אז מסיפור של משולש אהבים, שכל צלעותיו מסמנות קשרים בלתי מתפקדים, לסיפור של תשוקה נוספת: סיפור על התשוקה לסיפור, לבריאת עולם, לכתיבה. וייתכן שהחלק האחרון של הספר – ששופך אור חדש על כל שנמסר בו קודם לכן – גם שואל במובלע האם ניתן לומר דבר מה ודאי על משהו, והאם יש בכלל תוחלת לחיפוש אחר איזו אמת אחדותית כזו: "אבא אמר לה שזה רעיון גרוע, שלא צריך לעשות סדר בדברים, אלא להיענות לברדק העולמי ולצפצף על הכל".

הכתיבה תופשת מקום מרכזי ברומאן. ממש מראשית הספר, כש"הסבתא-רבתא גילתה משמועות שהתרוצצו בכפר שהמועמדים של סבתא הסתלקו כי היא כתבה להם שירי אהבה לוהטים שרמזו גם לדברים מלוכלכים, וכי בתה זורקת בוץ לא רק על עצמה אלא על כל המשפחה שלה. והיא המשיכה להצליף בה, הצליפה וצעקה: 'שֵׁדה! שדה!' וקיללה את היום שבו שלחו אותה לכיתה א' והיא למדה לכתוב". מכתבים ויומנים ומחברת אחת חשובה עוברים כחוט השני לאורכו, ועמם גם מחלחלת הכרה מסוימת על מקומם של פנטזיה ודמיון בחיי אדם – לבטח בכל הנוגע באהבה.

אגוס היא סופרת מוכשרת, והמספרת שלה נבונה גם היא, ולכן נעה בחוכמה (שמתבררת ברובה רק בדיעבד) בין שני נרטיבים מתחרים: זה של סיפורי הסבתא וזה של האמת. עוד ועוד שאלות עולות בטקסט הזה ביחס למקומה של האמת בסיפור המשפחתי, עד שקשה שלא לתהות האם "מחלת האבנים" בכלל מבקש להציע איזו אמת סופית, סיפור משפחתי "אמיתי" שצריך לרדת לעומקו. בסופו של דבר אפשר שיותר מכל מבקש הרומן להפעיל במקביל את "הסיפור על אהבה", את "הסיפור על הכתיבה" ואת "הסיפור על חיפוש האמת המשפחתית" ולמקם את עצם החיפוש כתמה האמיתית של הרומן. "מחלת האבנים" אינו טקסט עצום, אבל הוא משכיל לסרב לאפשרות הנינוחה לנחמה. לפעמים טוב לחשוב על האהבה בדרך המורכבת שמציעה אגוס, ושמתבררת רק בתום הקריאה. טוב – וגם מפוכח יותר.

---
עוד במדור השבוע: אין מתח בעברית, אף פעם לא היה וגם לא יהיה (?) - נורית קנטי תוהה על זה ומדברת עם אנשים; מנחם בן על "קל זה לא"; ואריק גלסנר על אסף ענברי.

Tags:
 
 
פאר פרידמן
18 April 2009 @ 10:44 am




כל מי ששילם 400 ש"ח על ספר מיד-שנייה של דוד אבידן, יודע: מהדורת "כל השירים" – שעתה רואה אור כרך א' שלה, הכולל את ארבעת קבצי השירה הראשונים של המשורר, ושירים מוקדמים שמעולם לא קובצו – היא האירוע הספרותי החשוב ביותר של השנה. ובעצם, מוטב לומר שהשבת שירי אבידן – אולי המשורר העברי הראשון, ובהחלט המשורר העברי האחרון – אל חנויות הספרים והספריות היא המעשה המו"לי הגדול של השנים האחרונות. בחודשים הקרובים יראו אור שלושה כרכים נוספים (עורכים הפרופ' דוד וינפלד וד"ר ענת ויסמן), שיכילו את שירתו המאוחרת – חלוקה אקדמית, כמובן, שאבידן התנגד לה בתוקף – ויציגו, לראשונה במרוכז, ומקץ שנים רבות מדי, את הקורפוס החשוב ביותר, המקורי, המסעיר ביותר, שאוהב שירה עברית חייב לקרוא. זה עד כדי כך פשוט, וכל-כך חדמשמעי.

Tags:
 
 
פאר פרידמן

מדור הספרות של "מעריב" בפרוייקט ניקוי אבק: כל כותב קבוע בחר בסופר עברי שראוי להשיבו לתודעת הציבור הרחב. אריק גלסנר כתב על גרשון שופמן; אסף מונד כתב על אביגדור המאירי; דפנה שחורי על סיגלית דוידוביץ'; יותם ראובני על אורי ניסן גנסין; רני יגיל על נוח שטרן; עינת ברזילי על אסתר אטינגר; כרמית ספיר-ויץ על יצחק נוי; מיקי לוי על חיים הזז; אמנון נבות על אהרן ראובני; ואני? אני בחרתי בעוזי בן כנען - לטעמי, סופר הילדים המעולה ביותר שקם כאן בעשורים האחרונים, והלך לעולמו הרבה יותר מדי מוקדם.

---
אפשר לעשות כרוניקה מכל העסק הזה, לומר דברים כמו: עוזי בן כנען נולד ב-1954 ונפטר ב-1991, ובאמצע כתב כמה מספרי הילדים הכנים והפרועים ביותר שראו אור בעברית. אבל לכתוב כך על עוזי בן כנען פירושו לחטוא לספריו, שתמיד ביקשו את שבירת המסגרות, ודווקא בתחום החצי-מקודש של ספרות הילדים. הוויכוחים סביב ספריו, צקצוקי "הוא לא חינוכי" למיניהם שבחייו מילאו כתבות מגזין וביקורות – כל זה נראה כל כך טריוויאלי ואווילי, כל כך מחמיץ את המטרה. עוזי בן כנען פשוט זכר תמיד מיהו קהל היעד שלו. ההורים והמחנכים הם דבר אחד; ילדים הם דבר אחר לגמרי. אם תטיח בהם את לקח-המבוגרים שלך, תאבד אותם מהר מאוד. הם לא טיפשים, הקטנים האלה, הם מריחים זיוף מקילומטרים. לספרים של בן כנען יש ריח אחר – ריח של שניצל ופירה וקטשופ, תוצאה של קריאות רבות ליד צלחת ארוחת הצהריים. כי בן כנען ידע – אולי בחוש, אולי בכישוף – איך לדבר עם ילדים, איך לכתוב להם מבלי להתנשא מעליהם. את הנו-נו-נו הוא שמר להוריהם.

קחו למשל את אמיר, גיבור הספר "רק צרות", שמתכתב עם הוריו בפתקים. כשהוא בורח מהבית כי קיבל סטירה מאביו, הוא כותב: "רציתי שיקרה נס, ובבת אחת אני אהיה גדול, ענקי, שאוּכל לשים את אבא על הברכיים שלי, להוריד לו את המכנסיים, להרביץ לו חזק על הטוסיק ולצעוק עליו: 'אבא רע! לך לפינה!'; ואני לא אפסיק, עד שאבא יבקש סליחה ויבטיח שיהיה אבא טוב."

איזה ילד לא חש כך? ומתי כתבו כך לילדים? בן כנען ידע לחדד את האמת: "תראו, כשאני אהיה גדול, לעולם לא ארביץ לילדים שלי. אף פעם אחת. כי אני אזכור כמה זה מעליב! זאת לא חוכמה להיות גיבורים על חלשים, כמוני".

או ראו, למשל, את קובץ הסיפורים הקצרים "ילד אחד רגיל" – לטעמי, ספרו המתוק ביותר, הילדותי ביותר, השלם והחכם ביותר של בן כנען. הנה סבא יפת, שהופך את לימוד האותיות לחוויה אמיתית ("זה לא נמאס כמו צעצועים ויותר נחמד ממגלשה"), למרות שסבתא רבקה מתנגדת למשחקים האלה ומעדיפה לדחוף לילד עוד קצת אוכל ("יותר טוב היפופוטם מפרופסור בן שלוש!"). הסיפור הנהדר הזה ממשיך עד לפסקת הסיום, המחוכמת והנבונה, שאין ילד שקורא בספר ולא יבין אותה: "אותיות הניאון קרצו אלי מכל חלונות הראווה [...] העיר כולה נראתה כמו חבילת סוכריות צבעוניות. כמו מתנה זוהרת. 'סבא', משכתי במכנסיו, 'נכון שאני יודע כבר לקרוא? תגידו לי, למה אתם בוכים?'"

האם יש כאן משהו "חינוכי"? כנראה שכן, אבל הוא לא העיקר. וממילא, אחרי החצי-מסר הזה, מגיע הסיפור "על דוד זמל, דודה לילי, ועל חמישים מיכלי ספריי". מה אפשר ללמוד ממנו, מלבד הנאה מהי? שני בני דודים ("אני קראתי לו זמל'ה, הוא קרא לי טמבל, והיינו חברים טובים מאוד") מחליטים לשים סוף לביקורים שלהם אצל הספר. הם מרוקנים ברחבי הבית מיכלים על מיכלים של ספריי לשיער, ומחריבים את הדירה. "'איך הצלחתם להרוס בית שלם בשעתיים?', שאלה אותי דודה לילי וחבטה לעצמה כל כך חזק על המצח, שעד היום אינני מבין איך לא נפל לה האף, 'איך יכולתם?' באמת שלא רציתי להתחצף. דווקא הצטערתי מאוד, ובמשך כל השבוע לאחר מכן אפילו עזרתי להם לחצוב את הסדינים מהארון ואת הוילונות מהחלונות; אך באותו רגע פלטתי פתאום: 'בקלות!'". עונש? אף אחד לא מזכיר את זה.

גם ספריו של בן כנען שקרובים יותר לאיזו אמירה "חינוכית" הקפידו לפרוץ גבולות. בספרו הראשון, "אני ברק", אמא היא מהנדסת בנין ואבא נשאר בבית ומצייר. אבל גם "אני ברק" לא משקר לילדים בשם ערכים חינוכיים. הוא אומר להם, למשל, שזה בסדר לא לאהוב את כל האורחים שבאים לבקר את אבא ואמא, ומראה להם עד כמה גם אבא ואמא לא באמת אוהבים את האורחים האלה. עוזי בן כנען היה סופר ילדים שבאמת כתב לילדים ובאמת דיבר אליהם. הוא הניח לילדים להיות ילדים, כי זה מה שהם רגילים להיות. אם כבר, אמר להורים, מוטב שתלמדו אתם להחביא את הספריי שלכם טוב יותר.

---
פורסם הבוקר, 10.4.2009, במדור הספרות של מעריב


לגרסא המודפסת, לחץ כאן

Tags:
 
 
פאר פרידמן
02 April 2009 @ 08:52 am


פורסם היום, 2.4.2009 במדור הספרים של טיים אאוט


לגרסא המודפסת, לחץ כאן


מסיפורי ללה אפשר ללמוד

יאצֶק דֶנֶל, "לַלָה", מפולנית: בוריס גֶרוּס. הוצ' כתר, 333 עמ'.

הכל אודות סבתא, וכמה תנופה יש בטקסט הזה! כמה חדווה לשונית, איזה ברק סיפורי והנאה מהאפשרות לספר סיפורים, להתפלש בהם.

הלוואי שהייתה אמת מוחלטת בספרות, שיכולת לעמוד עליה ולומר – כן, הנה ספר טוב באמת; או: ודאי, חוויית הקריאה שהספר הזה מציע היא זו של עונג אמיתי, ללא ספק. הלוואי – כי אז היה אפשר לומר כך על "ללה", הרומאן הראשון של יאצק דנל הפולני (יליד 1980), שמסופר בתנופה גדולה ובקסם רב כל כך, ובונה דמות ראשית שאפשר רק לומר שהיא מתוקה לגמרי, ואפשר היה בפשטות להפציר בקוראים לבוא בין זרועותיה.

ללה היא סבתו של המספר, יאצק דנל (ובכלל לא חשוב אם היא גם סבתו של המחבר), ו"ללה" – הרומאן – הוא סיפורה, וסיפור משפחתה. נדמה שאפשר לומר שזהו גם סיפורה של פולין, אבל מה אנחנו יודעים על היסטוריה פולנית? במשך שנים הייתה ללה מספרת לבני משפחתה את אותם הסיפורים, בונה למענם מיתולוגיה משפחתית. דנל מבקש לספר את חייה של סבתו, ועל שלושה דברים עומד הרומאן הזה: על דמותה של ללה, על טכניקת הסיפור, ועל הדרמה של הקול המספר. יחדיו, הם מרכיבים טקסט שנון, מחוכם ונוגע ללב.

ראו, למשל, את הדברים הבאים (דוגמא מקרית): "לסבא ברוקל היה הרגל לפשוט את הרגל מדי פעם בפעם. אחר כך היה קונה משהו, מוכר משהו, ועל כך היה מוציא את שאריות רובלי הזהב שלו, עד שלפתע, ללא סיבה נראית לעין, אלת המזל – אלה רבת חסד במיוחד בכל הנוגע לסבא – הייתה מורידה עליו גשם של זהב, וסבא היה יכול, לדוגמה, לקנות בחזרה את המכונית. או את מפעל הסוכר. בידיו העדינות, שנוצרו לליטוף פרגודים מצופים לכה ולסידור כוסות Vieux Saxe, היה רכוש נדל"ני מתפזר באיזה אופן מסתורי ועמום – כאילו עדיין היה קיים, היה תופס כך וכך שטח ובניינים, המדינה הייתה נזכרת לגבות בגינו מסים, והרי כבר מזמן מישהו אחר ניהל אותו, מישהו אחר היה מלקט את התפוחים בגינה, מישהו אחר היה מקבל את פני האיכרים בטרקלינים האפלים, ונשים זרות היו מהלכות בין פקעות הפלוקסוס ושיחי הורדים". כמה תנופה יש בטקסט הזה! כמה חדווה לשונית, איזה ברק סיפורי והנאה מהאפשרות לספר סיפורים, להתפלש בהם, לחוות את פשיטת הרגל ואת ליטוף הפרגודים.

בסיפורים האסוציאטיביים של ללה משתלבות דמויות זו בזו, סיפורה של האחת הופך לסיפורה של אחרת, והתנופה הזו מגויסת לא רק לטובת הברקות סיפוריות, אלא גם לצורך הדרמה שנבנית סביב הדמות המספרת. דנל צריך לתפוס את מקומו כמספר, ללמוד כיצד לשלוט בסיפוריו. אבל סיפוריו הם סיפוריה של סבתו; ועוד יותר מכך, לא אחת תופשת ללה בעצמה את פוזיציית המספר, כמו כופה את עצמה על הסיפור, לא מניחה למספר "הרשמי" שלו (או למספר שמבקש להיות רשמי) לשמור על מקומו. לעתים היא עושה זאת במפגיע, גם במקומות הבלתי-הולמים ביותר. או אז צריך להתווכח איתה קצת, לדחוק אותה מעט הצידה, להניח לסיפורים להסתפר לפי הסדר: "אך כולנו, אני הכותב שורות אלה ואתם הקוראים, משועשעים למשמע הניסיונות הלא מוצלחים הללו נוכח תאוות הסיפור של סבתא. על אחת כמה וכמה כי, כפי שאנו יודעים, השארנו את לאונרד ברוקל, הפרופסור לכימיה, לבוש חולצה מגוהצת למשעי, ניצב לפני כיתת יורים". אבל ללה היא באמת מספרת בחסד, ובעוד שהשמירה על מקומו כמספר חשובה לדנל, בה בעת חשוב גם ללמוד מללה כיצד מספרים סיפור כהלכתו. "ההיסטוריה הגדולה טומנת בחובה את תקומתה שלה [...] וזאת ברגעים בלתי צפויים, והאמת היא שהיא זו שמחזיקה בנו ברסן, ולא אנו מחזיקים בה". עבור נכדהּ, המתלבט כיצד לספר את סיפוריה, ללה היא-היא ההיסטוריה. וכשההיסטוריה הזו נחלשת, ככל שהולך מצבה של ללה ומתדרדר, שליטתו של דנל בסיפור שוב אינה רק דבר-מה שהוא מבקש לעצמו, אלא דבר שהוא מוכרח לעשותו.

לאורך הרומאן נבנית דמותה של ללה כאישה ליבידינאלית, תוססת, מלאת חיים; היא בלתי ניתנת לעצירה, עד שכוחות גדולים ממנה – גדולים אף ממאורעות ההיסטוריה – מצליחים לתפוס אותה ולאסור אותה בכבלי הזקנה ודעיכת הגוף. הקריסה של ללה אל קיום בלתי-יציב, בלתי-מספר-סיפורים, מחייבת עתה את דנל להפוך למספר המוחלט, היחיד, של הסיפור המשפחתי. דווקא אז קורס גם קולו, והוא פונה אל יומניו כדי שידברו בשמו, כמו שיומני הילדוּת של ללה, שנמצאו פתאום, משמיעים במקומה את קולה. הטיפול בללה הופך עתה למרכז העניינים, והרומאן המדבר כל-כך מתחיל לשתוק, להיאלם, ומגיע אל סופו כששוב אי אפשר עוד לדברר את העולם הדועך. הרומאן של דנל נפתח באירועים קרובים להווה הסיפורי, כשמותה הקרוב של ללה כבר ברור לגמרי. סיומו של הרומאן שב אל נקודת הפתיחה הזו. התנועה המעגלית מותירה מחוץ לרומאן את מותה של ללה, ובכל זאת מציבה אותו לעד כאופק שברי שעתידים להגיע אליו. היא גם מאפשרת לסיפוריה של ללה להמשיך להתקיים לעד, ומבטלת את האפשרות למצות אותם עד תום.

---
עוד במדור השבוע: דפנה שחורי בראיון עם ליאת קפלן.

Tags:
 
 
פאר פרידמן


פורסם הבוקר, 27.3.2009, במדור הספרות של מעריב


לגרסא המודפסת, לחץ כאן


פגישה עיוורת

ברנקיניו דה פונסקה, "2 נובלות פורטוגליות", מפורטוגלית: דלית להב. הוצ' מבע, 116 עמ'.

"2 נובלות פורטוגליות" מציע היכרות מבולבלת ולא מספיק נגישה עם ברנקיניו דה פונסקה, אבל גם התנסות חווייתית.

באחרית הדבר הקצרה החותמת את "2 נובלות פורטוגליות" מסופר שברנקיניו דה פונסקה שינה את פניה של הספרות הפורטוגלית עם חבריו לכתב העת "פרזנסה". דה פונסקה, שחי בין השנים 1905-1974, היה "סופר, מחזאי ומשורר", והוא "שיחרר את הנובלה הפורטוגלית מכבלי קרתנותה ופרץ עמה אל זירת הספרות הבינלאומית". עוד מספרים שם "שארבע פנים לו: לירי, מאוהב, טרגי ומבשר הפנטסטי. הוא חוקר את המציאות על רבדיה המורכבים ביותר אך כשאותותיו של המופלא חודרים לתוכה, דה פונסקה שומר על רגליים נטועות היטב על הקרקע". כל זה לא אומר הרבה, ואולי זה גם לא חשוב במיוחד, כי הספרות אמורה לעניין אותנו יותר מהסופר, ובכל זאת זה מסקרן: מדובר ביוצר ששמו לא מוכר כאן, שסיפוריו המתורגמים רואים אור בהוצאה זערורית, ושהמידע עליו באינטרנט מוגבל כמעט לחלוטין לקוראי פורטוגלית – הקורא יצור סקרן הוא, ורוצה לדעת עוד. אבל אנחנו נותרים עם הנובלות "הברון" ו"נהר קוצף", המופיעות בקובץ, ואולי מוטב לשפוט אותן ללא מחברן. ממילא הן לא בדיוק שומרות "רגליים נטועות על הקרקע". הן נכתבו בהפרש של שנתיים זו מזו (1943 ו-1945 בהתאמה), ואף שיש דמיון ביניהן, בכל זאת העמדתן זו בצד זו יוצרת ספר מבולבל, שהלירי, המאוהב, הטרגי והפנטסטי מתערבבים בו ובכל זאת נותרים מחוץ לו.

את הנובלה "הברון" מספר מפקח על בתי ספר, שנקלע באחת מנסיעותיו אל טירתו של מי שבית הספר שייך לו. מה רוצה ממנו הברון הזה? מיהי המשרתת המסתורית? איזה סוד מרחף מעל הבית ובעליו? ומה לזה ולאהבה? שאלת זהותו של הברון מסתברת, שלא במפתיע, כתעלומה שמניעה את הסיפור, ודווקא שאלה צפויה זו הופכת את הנובלה לטובה והשלמה מבין השתיים. היא גם הנועזת מביניהן, דווקא מפני שהיא משתעשעת בתמה מוכרת.

ככל שמתקדמת הנובלה מתחזקת התחושה שכבר נראו מיני ערפדים ורוחות רפאים כמו הברון (וזאת, מבלי לענות עדיין על שאלת זהותו). דה פונסקה משחק בתבניות שהקורא כבר מכיר מרומנים גותיים למאות (ומובן שהרוזן דרקולה הוא רק דוגמה אחת, קיצונית ומתבקשת, שלבטח תעלה בראשו של הקורא. לא שהברון הוא, בהכרח, ערפד). הייחודיות של דה פונסקה מתגלה כשהטקסט מבטל אפשרויות להיאחז בתבניות המוכרות האלה. ברמה המעשית ביותר, פשוט קשה לומר מה בדיוק מתרחש כאן. בגב הספר מומלץ לקוראים "לפרש כיד הדמיון, ולהתגעגע", אלא ש"הברון" כלל אינה מציעה את עצמה לפרשנות, אלא להתנסוּת. היא אינה מבקשת מקוראיה שיבינו אותה, אלא שיחוו אותה. הקריאה מובילה את הקורא אל מישור של אי-וודאות שבו נמצא גם המספר. המבט התועה ששב אל אירוע קודם בניסיון לעמוד על הדרך בה הוביל אל אירוע אחר, הוא הנובלה: זו החוויה שבהתמודדות עם הברון ועם הטירה. כמה רבים הפרטים והשאלות הקטנות, הרמזים לכאורה שמפזר המספר שמבטיחים שדבר מה מסקרן יסופר לנו עוד מעט, ושעוד רבים הדברים הנסתרים מאיתנו, אבל כמו מתייתרים עם הזמן ואין שבים אליהם באמת. הסיפור הזה מבלבל, אך מוטב שלא לפנות לנתיב פרשני ולנסות להמציא בו סדר. אין טעם לחפש טעם בנובלה המעניינת הזו, שמציעה חוויה של בלבול לא מפני שהיא כתובה ברישול, אלא מפני שהיא מוותרת מראש על דרך המלך אל הפואנטה – שורה תחתונה שגם היא, במובן מסוים, אינה קיימת באמת.

כבמעשה כשפים, דווקא הדברים שעובדים ב"הברון" הם שהופכים את "נהר קוצף" לצל של קודמתה. גם היא אינה מתיישבת, וגם היא מציעה שרשרת אירועים תמוהה, אבל היא אינה מצליחה להחזיק באיזו אי-חוקיות משל עצמה. מהו סיפורו של אותו הלך שהופך לעובד באיזו חברה באפריקה? מה עניין התיש שמלחך דפים – "עבודה של חודש!" – משולחנו של מהנדס מוזר? הנובלה אינה מצליחה לבנות חוויה שאפשר באמת לחוות. אין בכך כדי להעיד נגדה, בהכרח: לו הייתה נדפסת בנפרד מ"הברון" אולי הייתה מצליחה גם היא להפעיל בקוראיה את החוויה שהיא מייעדת לו. אבל זה מה שיש כאן, והנובלות נדפסו יחדיו, ועם זה צריך לעבוד, וכך השום-מקום של הטירה מרשים הרבה יותר מאפריקה. וגם "הברון" היא, בסופו של דבר, יצירה שמכוונת את עצמה בעיקר לטיילים שמוכנים לפסוע בשבילים חלקלקים, וגם ליפול על הישבן הפרשני שלהם.

---
עוד במדור השבוע: רוני סומק מדבר עם דפנה שחורי; אירי ריקין על מריאס; אריק גלסנר על שרי שביט; וטור של צ'יקי.

Tags:
 
 
פאר פרידמן


(מה זה? ראו כאן)

6.3.2009: "מיכל טמיר, "החוף השקט". הוצאת מטר
הרומאן הגרפי של מיכל טמיר נפתח במותה של סבתא, ומתחקה אחר הדמויות הנשיות במשפחה. בטכניקה מחוכמת נודד הטקסט העדין והכן הלוך ושוב בין העבר והווה, בין התרחשויות וזיכרונות: טמיר מציירת את העבר המשפחתי כמי שמרכיבה פאזל, ומספרת בתוך כך סיפור שגם כשהוא נוגע בציבורי הוא נותר פרטי, אינטימי ומרגש באמת.

13.3.2009: הנרי פטרוסקי, "חפצים שימושיים". הוצאת עם עובד
בחברה האורבאנית, אומר הנרי פטרוסקי, כמעט כל הדברים שסביבנו הם מעשה ידי אדם – מהשולחן ועד צבע השמיים. ספרו המעניין והקולח רואה עתה אור בהוצאה מחודשת, מפנה זרקור אל החפצים היומיומיים ביותר, ושואל: מדוע נוצרו החפצים האלה? מדוע הם נראים כך ולא אחרת? ומה כל זה אומר עלינו? יש לו גם כמה תשובות בלתי-טריוויאליות כלל.

20.3.2009: פטריק זיסקינד, "על אהבה ומוות". הוצאת עם עובד
קובץ הסיפורים הקטן מאת פטריק זיסקינד הגרמני, מחבר הרומאן "הבושם", נפתח במעשייה נבונה, משעשעת (ואז מהורהרת), על משחק שחמט בין אלוף מקומי וזר יפה תואר. בסיפור מקסים זה – שמזמין את הקורא למאבק שנון עם הטקסט – וכן בסיפורים שאחריו, מתגלה זיסקינד כמספר מחונן, שמצליח להקים עולמות קטנים במלים ובסגנון שנבחרו היטב.

27.3.2009: רוזה לוקסמבורג, "מכתבים מבית הסוהר". ספריית פועלים
שישים ושבע שנים לאחר שראה אור תרגומה של לאה גולדברג למכתביה של "רוזה האדומה", מצדיקה ספריית פועלים את שמה ומדפיסה מחדש את הספרון הקטן. לוקסמבורג המרקסיסטית, שנכלאה בשל התנגדותה למלחמת העולם הראשונה, כותבת מן הכלא לסוניה, רעייתו של קרל ליבקנכט, והמכתבים האלה חושפים לא רק השקפת עולם מגובשת, אלא גם עיסוק אינטנסיבי בספרות, באמנות ובציפורים.

Tags:
 
 
פאר פרידמן


פורסם הבוקר, 20.3.2009, במדור הספרות של מעריב


לגרסא המודפסת, לחץ כאן


למות את הרגע

קורמאק מקארתי, "הדרך", מאנגלית: אמיר צוקרמן. הוצ' מודן, 207 עמ'.

"הדרך" מציף את השפה במילים משלו, כאילו אי-אפשר לדבר על העולם הפוסט-אפוקליפטי בשפה הרגילה, היומיומית, בשפה הישנה שאינה יכולה עוד לייצג דבר. בספר הקשוח של קורמק מקארתי אין ביטחון ואין נחמה. לכן כל כך כדאי להתמודד עם "הדרך".

הגבר והילד צועדים בדרך. אין להם שמות, ואם יש להם הרי שאיננו יודעים מה הם. אלה אב ובן, הקטסטרופה התרחשה כבר, העולם נחרב, רוב בני האדם מתו, העצים מתים, המזון אזל, הגבר והילד נמלטים מהרעים. הם צועדים אל הדרום החם יותר, אל חוף הים. אין כאן אירועים גדולים, או מעשי גבורה. יש רק חיפוש אחר מזון, הסתתרות מפני קניבלים, ניסיון לשרוד בתוך המוות המושלם.

"הדרך" אינה מתמסרת בקלות, ובעצם אין היא מתמסרת כלל. כל דיבור עליה הוא בגדר פרשנות טהורה: אי אפשר לדעת עליה דבר, אי אפשר לומר "על מה הספר הזה" באופן שיישאר נאמן לטקסט ובכל זאת יחרוג מסתם ציטוט. התחושה שדבר לא קורה היא, אולי, הדבר היחיד שקורה ברומן הזה, המטלטל ברפטטיביות שלו, במונוטוניות השקטה שלו, בתחושה החונקת שאין בעצם לאן ללכת. אלא שהרפטטיביות הזו תמיד היא רק בראשו של הקורא: עבור הגבר והילד כל יום הוא מלחמה חדשה, כל יום הוא חזרה נצחית ומאיימת של ההבדל בינו ובין הימים שקדמו לו. העובדה שהדרך בעצם אינה מובילה אל מקום אחר, היא הטרגדיה האמיתית ומקור האימה שלה: היא מובילה רק ממוות אל מוות, משום-מקום אל שום-מקום. היא מובילה רק אל עוד דרך. הגענו אל החוף? עתה יש ללכת לאורכו. וממילא ברור שהדרך אינה יכולה להציע מחסה או נחמה שהם יותר מאירוע רגעי וחולף. גם בדיבור על הרומן הקשוח הזה של קורמק מקארתי יש רק הליכה שאינה יכולה להסתיים.

"הדרך" מציף את השפה במלים משלו, מלים של לְיַד, כאילו אי אפשר לדבר על העולם הפוסט-אפוקליפטי בשפה הרגילה, היומיומית, בשפה הישנה שאינה יכולה עוד לייצג דבר: "הם עמדו על מזח הסלעים והביטו כלפי דרום. ריר מֶלח אפור נשרך ומסתחרר בבריכת הסלע. מעבר לזה עקומת חוף ארוכה. אפורה כמו חול לבה... מתחתם אוּנקל יבשה אפוף רסס שהתנשב לאורך שפת הים ומעבר לו שרועה צורת גוף של סירת מפרש הפוכה למחצה ומוצפת". במקביל מקארתי מייבש את השפה, הופך אותה לאבק דחוס ששוב אינו מותיר מקום למילים מיותרות, אפילו לא לפסיקים או לתחביר תקני. זו שפה שיש בה רק את המעט שנותר – לעתים, פחות מן המעט ההכרחי. "אין אלוהים ואנחנו הנביאים שלו", אומר הגבר, ודבריו מחזיקים את הרומן כולו: הגבר והילד הם נושאי בשורת האין. האיוּן המוחלט של הארץ, החיים בתוך השום-מקום והאין-כלום הם הבשורה שהם יכולים לשאת עמם, וכן את הקוד המוסרי החדש – מוסר של עין תחת עין ועוד עין אחת. איזה עונש יטיל הגבר על הגנב שנטל את כל רכושם, פשוט כדי לשרוד בעצמו? הוא לוקח בחזרה את הרכוש אך נוטל בנוסף את כל רכושו של הגנב, מפקיר אותו. גם בתוך הכלום אפשר להעניש בעוד פחות.

אי אפשר לדבר על "הדרך" מבלי לדבר על הסוף השרירותי, הטכני, שחותם את הרומן. אפשר לקרוא אותו, אולי, כסוף שרומז שעוד יהיה בסדר, שהילד מסמל את העתיד, שיש מקום לאופטימיות כי יש עוד יש אנשים שדואגים לזולתם. אבל לעולם לא נוכל לדעת מה אירע בהמשך, כי פסקת הסיום סתומה, מסתורית, מעורפלת. קריאה אופטימית מתעלמת מהעובדה שהילד לא רוצה לשמוע סיפורים מפני ש"בסיפורים אנחנו תמיד עוזרים לאנשים, ואנחנו לא עוזרים לאנשים"; מהעובדה שהדבר הוודאי תמיד, המוות, הוא מוחשי כל כך בעולם הפוסט-אפוקליפטי של הדרך הבלתי-מסתיימת; מהעובדה ש"הם אכלו בצמצום רב יותר. לא נשאר להם כמעט דבר"; ומהעובדה ש"לא ניתַּן לעשות נכונה שוב". קריאה אופטימית מתעלמת מהנחמה היחידה שהספר הקשה הזה מציע: "כשכולנו סוף-סוף נסתלק לא יהיה כאן אף אחד פרט למוות וגם ימיו יהיו ספורים. הוא יהיה שמה על הכביש בלי שום דבר לעשות ובלי אף אחד לעשות לו את זה. הוא יגיד: לאן הלכו כולם? וזה מה שיהיה. מה רע בזה?" אם לא זנחנו את הנאיביות בקצה "הדרך", ועודנו ממשיכים, כנוירוטים מרוטי עצבים, להיאחז בתשוקתנו לאופטימיות – הרי שלא צעדנו בדרך באמת.

מבקרים בחו"ל כבר אבחנו איזו "בֶּקֶטיוּת" ב"הדרך", ולבטח יהיו גם בארץ מי שיטענו כך, אבל לומר "בקט" זה בהכרח לגשש אחר משהו מוכר להיאחז בו, להמציא לעצמך נחמה נאיבית בתוך הכלום המבלבל. ב"הדרך" אין כלום מבקט. הוא מת עם העצים. עכשיו צריך להתמודד עם מה שיש, לחיות עם האין-אלוהים ועם האנחנו-הנביאים-שלו, לקבל את עול העין תחת עין, ועוד עין אחת.

---
עוד במדור השבוע: מאשה צור-גלוזמן על מיכל טמיר, סלבה קורילוב, "ואלס עם באשיר" ושי צ'רקה; נורית קנטי עם בועז עברון על המפעל לתרגום ספרי מופת;מיקי לוי על דני דידרו; אריק גלסנר על "סולמות וחבלים"; ורותי קרן עונה על השאלון. מנחם בן? המלך עדיין בבית.

Tags:
 
 
פאר פרידמן


אז גילו ספר בדיחות רומי, בן 1700 שנה, והדיילי מייל כותב על זה - תחת הכותרת המוצלחת "דבר מצחיק קרה לי בדרך לפורום" - וגם מפרסם כמה בדיחות לדוגמא (ויה Kinblog). אבל מה שבאמת מוצלח (כי בדיחות בנות 1700 שנה הן חביבות, אבל לא מוצלחות), הוא הטיקבוק של אחד גאווין ג'ונס:


All right... all right... but apart from better sanitation and medicine and education and irrigation and public health
and roads and a freshwater system and baths and public order... what have the Romans done for us?

Invented the 'Dead Parrot' sketch?

Shut up!


 
 
פאר פרידמן
27 February 2009 @ 08:03 am


(פורסם הבוקר, 27.2.2009, במדור הספרות של מעריב ובנרג (טיפה קוצר


לגרסא המודפסת, לחץ כאן


עכבר מעבדה

סם סוואג', "פרמן", מאנגלית: ארז אשרוב. הוצ' כנרת, זמורה ביתן, 160 עמ'.

"הגיבור של "פרמן" הוא אמנם עכברוש, אבל הוא מביע את האפרוריות המדכדכת של הקיום בצורה מזוקקת לא פחות מכל יצור אנושי. פרמן ממשיך לדבוק בשאיפתו האמיתית לחופש ולחירות. וזו אולי התמה הגדולה של הרומן העצוב הזה: כל הדמויות בו, אנשים ועכברושים כאחד, מנסות למצוא את פינת החירות הקטנה שלהן, שבה יוכלו להיות הן עצמן.

בנובלה "בדידות רועשת מדי", מאת הסופר הצ'כי הענק בוהומיל הראבאל, עובד הגיבור בדחיסת ספרים ישנים לקראת השמדתם. הוא מטפל בספרים המוצאים להורג בתוך מרתף עמוס, שמושבה של עכברים קבעה בו את ביתה. אלה מתחבאים בין הספרים ונדחסים עמם במכבש, מוצאים את מותם האלים והצפצפני בין שירה גדולה ופילוסופיה. הראבאל מעולם לא חמל על קוראיו או על עכבריו.

לפחות על פי "פֶרְמֶן", הרומאן הנוגה של סם סוואג' האמריקני, מסתבר שגם לעכברושים בבוסטון נכון גורל שאינו טוב בהרבה מגורלם של עכברים צ'כים. ב-1961 נולד פרמן העכברוש בחנות ספרים יחד עם שנים-עשר אחיו – מקום לידה מקרי לגמרי, שאליו נמלטה אמו האלכוהוליסטית. אחיו החזקים ממנו גזלו את רוב חלב האם, ופרמן נאלץ להזין עצמו בפיסות נייר. הוא מילא את כרסו בקלאסיקות ואת מוחו בשפת אדם, למד לקרוא (אין טעם לשאול כיצד; אולי בדיפוזיה) והבין כמה דברים על דרכו של עולם. הוא למד ליהנות גם מקולנוע ומעירום נשי, ובכלל, מדובר בעכברוש עם טעם טוב למדי (ככלות הכל בא לעולם בין קרעי ספר משל ג'ימס ג'ויס).

אבל תוגה אפורה שורה על סיפורו של פרמן, שלא-אחת עומד על סף מותו, וגם לבו נשבר כמה פעמים. סיפורו עוסק לא רק בניסיונותיו שלו לשרוד, או בהשפעתה של הספרות (דווקא פרמן העכברוש יודע כמה מדומיינת השפעה כזו על הקורא), אלא גם בסוף דרכה של השכונה בה הוא גר, שעיריית בוסטון מבקשת להרוס. המונולוג של פרמן נע כל הזמן בין תחנות של הרס – בין אם בחייו האישיים, ובין אם בעולם שסביבו.

פרמן יודע טוב מכולם עד כמה "בעולם האמיתי ישנם הבדלים שלא ניתן לגשר עליהם", וקל להאמין לו באמרו ש"כשאתה קטן, לא מספיק להיות גאון". לא ייפלא אם כן שאת הקשר היחידי שלו הוא יוצר עם ג'רי – בן אדם, אמנם, אבל כזה שהוא "בודד עד כדי כך שדיבר עם עכברוש", וגם סופר כושל. ג'רי מאמץ את פרמן כחיית מחמד, וחייהם המשותפים הם תקופה טובה עבור העכברוש; אבל גם אז הוא ממשיך לדבוק בשאיפתו האמיתית: הוא ממשיך לקוות לחופש ולחירות. זו, אולי, התמה הגדולה של הרומאן האפוקליפטי והעצוב הזה. כל הדמויות בו (אנשים ועכברושים כאחד) מנסים למצוא לעצמם את פינת החירות הקטנה שלהם, שבה יוכלו להיות הם-עצמם. "ההבדל בין חבישת מסכה, מעשה שתמיד מהווה הזדמנות לחירות, ובין זה שכופים עליך מסכה, הוא ההבדל בין מקום מפלט לבית כלא", אומר פרמן. "הייתי שמח לפסוע בנתיבי החיים עוטה את השריון הפרוותי של תחפושת חיית המחמד שלי, לו הייתי משוכנע שאני יכול להסיר אותה מעלי מתי שרק אחפוץ, לקרוע מעלי את הפנים המקסימות והמפונקות ולנתר קדימה בדמות היצור שידעתי שאני".

בעיצומו של הדכדוך והסכנות שמאיימות על קיומו – לא רק כפרט, אלא גם כחלק מחברה – פרמן מצהיר על עצמו שהוא הומניסט (או, לכל הפחות, היה כזה בעברו). הגם שהוא מזהה בכך פגם באישיותו, בכל זאת מדובר בהערה מעניינת מצידו של עכברוש. כנראה שבזה העניין: פרמן, כפי שמעיד עליו ג'רי שהשכיל לראות מעבר לעכברושיותו, "הוא לא מאולף, הוא מתורבת". התִרבוּת התרבותי שלו הוא שהופך את חייו של פרמן לבלתי-נסבלים כמעט: הוא מודע למגרעותיו הפיסיות וההתנהגותיות, והוא מכיר היטב את מקומו בסדר ההיררכי של הדברים. מתוך כתבה בעיתון הוא לומד ששכונתו "מפוקפקת ושורצת עכברושים", ומעיר: "שורצת היא מילה מעניינת. אנשים מן המניין לא שורצים, ולא היו יכולים לשרוץ גם אם היו מנסים. היחידים ששורצים הם פרעושים, עכברושים ויהודים. כשאתה שורץ, אתה פשוט מחפש צרות".

לא למותר לציין, אגב, שגם ברגעים כאלה נותר קולו של פרמן משכנע למדי, וקשה לשמוע את יוצרו האנושי מדבר מגרונו. הוא עכברוש אמין, והוא יודע למצוא את דרכו אל לב הקורא ולצבוע את יומו באפור המדכדך של הקיום. פרמן נבון דיו כדי לדעת איך פועל העולם, והוא חכם ואומלל מספיק כדי לדעת מה באמת חשוב. "יש פסקה אחת בפנטום האופרה", מספר פרמן, "שבה הפנטום, גאון גדול שחי נסתר מעַיִן בגלל הכיעור המופלג שלו, אומר שהדבר שהוא הכי רוצה בעולם זה פשוט לטייל בערב לאורך השדרות כשאישה יפה משלבת את זרועה בזרועו, כמו בורגני מן המניין. עבורי זו אחת הפסקאות הכי מרגשות בספרות, אף על פי שגסטון לרו לא היה אחד הגדולים".

---
עוד במדור השבוע: ריאיון מיוחד עם אדוארד אולבי. איזה איש מעולה. על הפרודוקציה החדשה, בקאמרי, של "מי מפחד מוירג'יניה וולף" חפשו באינטרנטים את ביקורתו של הנדלזלץ, או האמינו לי ששווה לגמרי. וחוץ מהריאיון, יש גם את אריק גלסנר על דרור בורשטיין; מנחם בן על תמי כץ לוריא; ולמה עזבה דנה אולמרט את הקיבוץ המאוחד?

Tags:
 
 
פאר פרידמן


(מה זה? ראו כאן)

6.2.2009: "גינס שיאי עולם 2009", הוצאת כרטא
אי אפשר באמת לפתוח שנה בלי מהדורה חדשה של ספר השיאים של גינס, וכזו ראתה אור ממש לאחרונה. במיטב מסורת ה"יותר גדול, יותר וואו" של גינס, הספר כולל הפעם גם תמונות בתלת-מימד (ומשקפיים לצפייה בהן), בצד המנה הקבועה והממכרת של שיאים מתועדים, שכמו נועדו לסייע לך לשבור את שיא הבהייה המרותקת בתמונות.

13.2.2009: אונורה דה בלזק, "הסכנות שבהתנהגות נלוזה". הוצאת עם עובד
האוכלוסייה נחלקת לשניים: אלה שקראו את בלזק בתיכון והתאהבו, ואלה שקראו ולא צלחו את פסקאות הפתיחה. לא בטוח שהנובלה ושני הסיפורים הקצרים שבקובץ הזה ישנו את דעתם של המתייראים ממנו, אבל חובבי הסופר הצרפתי המושחז ישמחו לקובץ הקטן הזה, שגם בו מנתח בלזק את החברה הפריזאית המעמדית ויורה בה מחיציו בדקדקנות תיאורית נהדרת.

20.2.2009: סטיבן אינגלנד, "נפוליאון – חיים פוליטיים". ספריית מעריב
היה לנו פעם ראש ממשלה שכינו אותו נפוליאון, אבל מה הם מגדלי אקירוב לעומת סנט הלנה? סטיבן אינגלנד כתב ביוגרפיה מעניינת מאוד על קיסר צרפת, כזו שמשכילה גם לספר סיפור ולא רק לתעד. הוא בוחן את חייו הפוליטיים והפרטיים, את נסיקתו אל הכוח ואת התפוררותו אל הגלות (להזכירנו שנפוליאון המקורי לא חזר לסיבוב נוסף).

27.2.2009: ארי פולמן ודוד פולונסקי, "ואלס עם באשיר". הוצאת כנרת זמורה ביתן
את שבוע האוסקר המאכזב אפשר לחתום עם הרומן הגרפי של ארי פולמן ודוד פולונסקי שמבוסס על סרטם. החשש הראשוני מתבדה עד מהרה: אין זה מוצר-לוואי שנועד לרכוב על גל ההצלחה, אלא יצירה עצמאית בהחלט, שלא מנסה להעביר את הסרט אל הדפוס, אלא משתמשת בכליה האסתטיים הפרטיים ועושה זאת בהצלחה.

Tags:
 
 
פאר פרידמן


פורסם הבוקר, 20.2.2009, במדור הספרות של מעריב ובנרג


לגרסא המודפסת, לחץ כאן


נגע בשמים

רוברטו בולניו, "כוכב רחוק", מספרדית: טל ניצן. הוצ' עם עובד, 167 עמ'.

"כוכב רחוק" מתחקה אחר גורלה של דמות מלאת סתירות באופן מלא סתירות. התוצאה מבריקה.

האנטי-עלילה של "כוכב רחוק" – הרומן הקצר, המהמם, פרי עטו של רוברטו בולניו, מחבר "נוקטורנו בצ'ילה" – מציעה עצמה לתמצות פשוט. בשנות השבעים של המאה שעברה הפציע בשמי צ'ילה משורר, אמן, טייס: קרלוס וידר, המתכנה אלברטו רואיס-טאגלה. המספר עלום-השם של "כוכב רחוק" פגש אותו בסדנאות לכתיבת שירה, וכבר שם היה ברור שוידר צופן הבטחה גדולה: הוא עוד ישנה את פני השירה בצ'ילה. הוא אכן פרץ את גבולותיה, עם עליית השלטון הצבאי במדינה, וזכה לתהילה על שיריו השמימיים – שמימיים באופן מילולי, כאלה שכתב בשמיים, בעשן המטוס שלו. אלא שעד מהרה התברר שוידר אינו רק משורר אלא גם רוצח, ושהאופציה האסתטית שלו מורכבת ומטרידה יותר משניתן לדמיין. אחרי תערוכה יוצאת דופן שהציג, ולאחר שהשערורייה שהייתה עשויה להתעורר בעקבותיה הושתקה, כנראה, על ידי השלטון הצבאי, נעלם וידר מצ'ילה. המספר, בעצמו גולה צ'יליאני, מתאר את הניסיונות לעלות על עקבותיו.

אז "כוכב רחוק" מתיימר לכאורה להציג כרוניקה מסודרת של חיי המשורר הפרוע, ואכן עושה זאת בפרקיו הראשונים, אבל בולניו ברא מְספר מחוכם להפליא, שמניח לאי-סדר של המציאות לזלוג אל תוך הנרטיב שלו: על רקע התהפוכות ההיסטוריות בצ'ילה, גם הסיפור הבלשי הקטן הזה מסרב להסתדר. "כל מה שסופר עד כה קרה אולי כך, ואולי לא [...] ייתכן שהכול קרה בצורה אחרת", מצהיר המספר, ואפשר למצוא בטקסט עוד וריאציות רבות על המשפט הזה. עוד ועוד פרטים בכרוניקה, פרטים שוליים ומרכזיים, מתערערים ומוצגים (לפחות כאופציה) כמוטלים בספק. "ההזיות, ב-1974, לא היו נדירות", מוסיף המספר.

הנה למשל המבקר איבקאצ'ה, שכתב על וידר פרק נרחב בְּספר, ובו חקר את היצירות שהשפיעו על כתיבתו של המשורר. "האהבות הספרותיות שאיבקאצ'ה מייחס לוידר מגוונות", אומר המספר, "ומצייתות מן הסתם לשרירות ליבו של המבקר, לבלבול שלו, ולאו דווקא למציאות" (הערה מחוכמת ונכונה כלפי הביקורת). הכל רק השערות: אפילו על שמו של וידר חלוקות הדעות, והפרק בו דן המספר עם חברו הקרוב במשמעות השם "וידר" בגרמנית הוא עוד יריקה נפלאה בפרצופה של הביקורת שמחפשת רמזים במקומות שבהם אין טעם לחפשם.

כך או כך, מה שמתחיל בפרק הראשון כתיאור עשיר של אישיותו ויכולותיו של וידר, הופך עד מהרה – בין שמועות שנמסרות הלאה ("אף שאיני יודע אם הסיפור נכון") ועדויות שמותר לפקפק בהן – לטקסט שעיקרו סטיות מן הנושא. סיפורים על מורי הסדנאות; סיפור מוזר על גנרל סובייטי שקשור אולי לוידר; לוחמי גרילה שוידר היה או לא היה אחד מהם – האי סדר הזה הוא-הוא הסדר של "כוכב רחוק". שהרי מה אפשר לדעת על וידר, אם אפילו האנשים המעורבים בחיפוש אחריו כמעט ואינם יודעים עליו דבר? ומהי בעצם אותה "ידיעה" שהם מבקשים? עלינו ללכת אל תוך הפרטים הסותרים ולהתמודד עם הסטיות, לצעוד אל תוך הבלבול ולהשלים איתו, מתוך האמונה הנצחית – שתתגשם או שלא תתגשם – שהדברים יסתדרו בסוף.

מה שאפשר להסיק לבטח מתוך התמונה המורכבת שנבנית במהלך הרומן המבריק הזה הוא שבולניו מסרב, בתבונה רבה, להפוך את וידר לכלי שרת פשוט בידי השלטון. הוא אמנם קצין בחיל האוויר אבל היוזמה האישית ניכרת בכל טקסט שמימי שלו: לעתים אין הקצינים שעל הקרקע מצליחים לפענח את כתובות העשן, לפעמים הם תוהים מה פירושן. וידר כותב שירה שמימית שהיא פרי יצירתו בלבד. הוא, שנושא עוד מלפנים את ההבטחה למהפכה פואטית, אינו סתם פיון של המשטר: אמנם הוא ממלא פקודות – "ומי, בעיצומה של רעידת האדמה של ההיסטוריה, יכול להאשים אותו על שהרחיק לכת במילוי חובתו?" – אבל עצמאותו ברורה. הוא היוזם של מעשיו, המתכנן הגדול שלהם. הוא נורא כמו המשטר דווקא מפני שהוא חורג מלפיתתו. וידר מאיים, והוא אוחז בכוח אחר, חדש ומבעית: הוא טרוריסט, אבל אפילו הטרור שלו – כתובות בשמיים, תערוכה סוטה – הוא משהו חדש לגמרי. הוא טרוריסט פורץ דרך, הוא משורר מהפכן, ולא בגלל שהוא משרת את המהפכה, אלא מפני שהוא מייצר את המהפכה הנוראה שלו כמהפכה פרטית לגמרי.

---
עוד במדור השבוע: אירי ריקין על "פרויד - תרבות ופסיכואנליזה"; אריק גלסנר על יוסף בר יוסף; דפנה שחורי מדברת עם ירון אביטוב; מנחם בן מזדעזע מעמוס עוז; ויעל ישראל עונה על השאלון.

Tags:
 
 
פאר פרידמן


פורסם היום, 19.2.2009 במדור הספרים של טיים אאוט


לגרסא המודפסת, לחץ כאן


בריכה רדודה מתחזה לבריכה אולימפית

יניב איצקוביץ', "אדם וסופי". הספרייה החדשה, 428 עמ'

איצקוביץ' אינו וירג'ינה וולף, אבל מדויד גרוסמן הוא דווקא למד שיעור חשוב. חבל.

"אדם וסופי" הוא הרומאן השני של יניב איצקוביץ', והוא רואה אור פחות משנה אחרי "דופק", רומאן הביכורים שלו, שזכה לביקורות טובות ולפרס "ספר הביכורים של השנה" מטעם מוסף הספרים של עיתון "הארץ". למותר לציין שהציפיות מן הרומאן החדש גבוהות למדיי. מצער לגלות, על כן, ש"אדם וסופי" הוא ספר מבולבל ורועש, שסופו שהוא קטן מסך חלקיו.

אדם שלוסר הוא צלם עיתונות, שנמצא ירוי ביפו ומאז הוא מאושפז בתרדמת. אבל תודעתו חיה לגמרי וממשיכה לצלם תמונות וזיכרונות. לצידו נמצאה גופתו של חברו זוהר מלאכי, עבריין לשעבר ורב בהווה. המשטרה ממנה חוקר שאמור להיות בלתי-שגרתי (כך הוא מעיד על עצמו) – כזה שלא מאמין בקשר בין סיבה ותוצאה, ומעדיף לחקור נתיבים בלתי-צפויים בקשרים הבינאישיים של הקורבן עם רוצחיו האפשריים. את ציר העלילה המרכזי משלימה סופי, אשתו-בנפרד של אדם, צלמת גם היא שנמצאת במערכת יחסים עם אמיר. פציעתו של אדם מערערת עוד יותר את מערכת היחסים הזו, השבירה ממילא.

נדמה שהחוקר המשטרתי משמש מאחורי גבו גם בתפקיד נוסף: הוא מדריך את הקורא כיצד יש להתמודד עם הטקסט הפתלתל: "מבחינתו הכל קשור להכל, בסוף הכל מתחבר. או שלא. לדידו יש שני סוגים של רצח: האחד נגרם בגלל פיוזים קצרים, והשני בגלל פיוזים ארוכים. הסוג הראשון לא מעניין אותו, והשני דורש ממנו להיות כל הזמן בסביבה, להעמיק את היכרותו עם הנפשות הפועלות".

מלאכת ההיזכרות של אדם מתוארת כסדרה ארוכה של פעולות-צילום, והוא מתווך כך בין הצילום ובין התמה המרכזית השנייה של הרומאן: הזיכרון. כי עוד יותר משהוא רומאן על צילום וצלמים, "אדם וסופי" כולו מנסה לברר כיצד פועל הזיכרון, מה אפשר לזכור, מה חייבים לזכור, מה מותר לשכוח, ומה מוכרחים לשכוח כדי שאפשר יהיה להמשיך להתקיים. את פן הזיכרון והשכחה של הרומאן מחדד ציר עלילה נוסף, משני לכאורה, שבמרכזו עומדת דמותו המרתקת, הכתובה לעילא, של מנחם, אביו הזקן של אדם. הוא ניצול שואה, שחולק דירה עם ארתור הזקן והאילם. הקשר ביניהם החל עוד באירופה וביחד הם אביו ו"אמו" של אדם. מדוע הם גרים ביחד בתל-אביב? מהו טיב הקשר ביניהם? מה עלה בגורל אהובותיהן 'משם'? לשאלות אלה אין חוקר רשמי, אבל יש מספר ויש קורא – שתמיד הוא קצת "חוקר" – ויש אפילו קשר של סיבה ותוצאה.

הדמויות של איצקוביץ' מפצירות בקורא: אל תתייג אותנו בתגיות מוכנות מראש. "מי שיביט בהם מן הצד יחשוב בטעות שהוא מכיר אותם ואת שכמותם, כי יסתכל בהם דרך משוואה קבועה, שרק צריך להציב בה בכל פעם שמות אחרים. אז הפעם מציבים את מנחם וארתור, מה ההבדל? [...] אפשר להכניס כל ניצול שואה אחר". אז הנה הבשורה הטובה: הפרקים העוסקים בארתור ובמנחם, על עלילות המשנה שלהם, הם טקסטים חכמים ומרובדים היטב. הצרה היא שהם משמשים רק תפאורה לציר העלילה המרכזי, והם אובדים בשטף של עלילות מקרטעות, מנייריזם מתיש ופילוסופיה בגרוש.

כי איצקוביץ' – ודרכו גם הדמויות שלו – מאוד אוהב פילוסופיה, וכנראה מחבב גם ספרות. על כן הדמויות מצטטות את-, או מדברות על-, או קוראות מתוך ויטגנשטיין וניטשה והיידגר, וויליאם באטלר ייטס ואלתרמן, וירג'יניה וולף וזך ואבידן, קאנט ולייבניץ ורולאן בארת, ולכן נפגוש כאן את שפינוזה ואת קפקא – בקו-עלילה צדדי, משעשע וטראגי – והרשימה עוד ארוכה דיה. אבל איצקוביץ' אינו מסתפק בציטוטים ובהדהודים, והוא מהגג גם מחשבות טריות משלו, כלומר מִשל הדמויות שלו, על מהות הזמן ואופיו של הצילום, ומהם החיים, ומה יש אחריהם. והמלל הזה בלתי נגמר; והוא זולג לתבניות סגנוניות במה שאמור, כנראה, לעשות רושם על הקורא. זה אקספרימנטאלי, זה מפתיע, זה "אחר". למרבה הצער, איצקוביץ' המוכשר בכל זאת אינו שפינוזה ואפילו לא וירג'יניה וולף, והרומאן המפוצל שלו טובע בים הקולות שלו-עצמו. ובל נתבלבל: ים של קולות – כן; אבל מבחינת האמירה (שזה חשוב) ואפילו מבחינת הסיפור לבדו (שזה, כבר מזמן גרמו לנו לחשוב, חשוב רק לקורא ההדיוט, שממש מחפש עניין בסיפור) – "אדם וסופי" הוא בריכה רדודה שמתחזה לבריכה אולימפית.

אי אפשר לקחת מאיצקוביץ' את הכישרון שלו. הוא יודע לתאר רגעים, לכבוש אותם בטקסט: תנועות של חוסר נוחות, יד אוחזת מזלג, מנחם המטייל בתל אביב ומבין שהושלמה השתלטות החתולים על העיר – אלה רגעים קטנים של ספרות טובה באמת, של יכולת גדולה וממומשת. אבל שיעור חשוב למד איצקוביץ' מדויד גרוסמן: הוא שינן, וכתב הערות, ואז חקר בעצמו, כיצד מפטפטים את דמויותיך למוות (פשוטו כמשמעו) במשך מאות עמודים. הרגעים הנהדרים של דמויותיו נבלעים במניירות סטייליסטיות, בניסיונות סגנוניים, ובסיכומו של דבר הכל מתנקז אל העובדה הפשוטה ש"אדם וסופי" הוא בעצם שני רומאנים – "אדם וסופי" ו"מנחם וארתור". האחרון כתוב להפליא, והוא שלם כל-כך ועדין, עשיר ברגעים של חסד אמיתי ובדמויות שזוהרות על רקע ריב שכנים ודמויות-משנה קריקטורות-במתכוון, שאין מנוס לבלוע את הצער והאכזבה ולומר זאת במפורש: יומרתו של איצקוביץ' היא מפלתם של מנחם וארתור. הם נחבאים בתוך סיפור גדול יותר, מנופח מדי.

"אני יודעת שהוא בלתי נסבל", אומרת סופי לאדם ביחס לאביו. "אבל תנסה להקשיב לו. אולי לאט-לאט, בקצב שלו, הוא בעצם עונה לך על הכל". לטוב ולרע, את הדברים האלה בדיוק אפשר לומר גם על הרומאן הזה, שדורש הקשבה דומה: הוא מנייריסטי, לפעמים באופן כמעט בלתי-נסבל, ובהחלט יש לו קצב משלו – אבל ברגעיו הטובים הוא מסוגל לספר סיפור ראוי (האם צריך לומר שוב "מנחם וארתור"?). ברגעיו הפחות טובים, הוא אכן "עונה על הכל", חושף את כל קלפיו, מפשט את דימוייו, מסביר ומרדד את עצמו. ברגעיו הגרועים באמת, הוא גולש לכמה סצינות סקס מביכות ולפילוסופיזם שחוק, בדיוק מן הסוג שמנחם מבקר: "'אני חושב, משמע אני קיים' [...] הוא לא יכול לסבול את ההתחכמויות האלה. גם הוא יכול להפיק פתגמים למכביר. יש לו הפתגם האולטימטיבי, האמרה שמסכמת את כל ההוויה האנושית. איך לנסח את זה? הנה, כך: 'שלושת ההוגים החשובים ביותר של גרמניה: קאנט, גתה ואושוויץ'. למה לא חורתים משפטים כאלה על המרצפות באוניברסיטה?" העובדה המצערת היא שהאמרה האחת של מנחם טובה מכל הפסבדו-פילוסופיה ששם איצקוביץ' בפי המספר והדמויות. סופי חשה זאת באופן תמציתי עוד יותר: "הרתיע אותה הטון הידעני שלו, הספוג במנות גדושות של חשיבות עצמית. משפטיו נשמעו לה כעטיפות מהודרות לקלישאות ריקות מתוכן".

רומאן לא אמור להקל על קוראיו. לפעמים זה בסדר גמור לא להבין מה אתה קורא. אבל כשהתחושה השלטת היא ש"הוא לא ידע מה זה אומר. הוא לא חשב שזה אומר הרבה. לא כל דבר צריך להגיד משהו. אבל הוא רצה שזה יגיד משהו. הוא הרגיש כאילו מישהו מדבר אליו בשפה שהוא לא מבין" – אז יש לנו בעיה. ובחלק הארי של "אדם וסופי", לא נותר לך אלא לתהות בפשטות: למה מספרים לי את הסיפור הזה? שני גבולות חלים בספרות: יש גבול למה שמותר לקורא לעולל לטקסט בפרשנותו; ויש גבול למה שמותר לטקסט לדרוש מן הקורא. "אדם וסופי" בהחלט מתכוון לעשות דברים לקוראיו, אך ברובו הוא מסרב לסמן מהם הדברים האלה. "אדם וסופי" מספר סיפור, אבל – מלבד בפרקים שעוסקים במנחם – אינו בונה עולם. סתם להיות אחר – זה לא יכול להיות ערך בפני עצמו.

---
עוד במדור השבוע: עינת יקיר על נתן זך, ודפנה שחורי על ענת עינהר.

Tags:
 
 
פאר פרידמן


פורסם הבוקר, 30.1.2009, במדור הספרות של מעריב, ובנרג


לגרסא המודפסת, לחץ כאן


הולי לנד

טרומן קפוטה, "ארוחת בוקר בטיפני'ס: נובלה קצרה ושלושה סיפורים", מאנגלית: עדה פלדור. הוצ' כתר, 189 עמ'.

היא חצתה כמה גבולות, אירחה כמה גברים, עשתה כמה מסיבות - אבל מיהי באמת הולי גולייטלי? ולאן נעלמה? "ארוחת בוקר בטיפני'ס" הוא סיפור בלשי לא פחות משהוא סיפורם של הולי והמספר. הנובלה הזו מציגה את אחת הדמויות הנשיות החידתיות ביותר בפרוזה האמריקנית, אבל התרגום העברי קצת חוטא לה.

שני עניינים צריך להסיר מסדר היום כשבאים לקרוא את "ארוחת בוקר בטיפני'ס", הנובלה העצומה של טרומן קפוטה. ראשית, מוטב להניח לקריאות המוכרות, המייאשות, קריאות ריקות מתוכן שמנסות לזהות את טרומן קפוטה בתוך הנובלה הזו, ומזהות אותו לא בדמות המספר אלא דווקא בהולי, כאילו שהולי גולייטלי אינה – גם כך, לבדה – אחת הנשים המורכבות והאטרקטיביות ביותר בספרות האמריקנית של המאה העשרים; כאילו הנובלה הזו – גם כך, כשלעצמה, בלי הביוגרפיזם המדומיין, הלא-רלוונטי – אינה טקסט שלם ומגובש. ומצד אחר, כאילו קפוטה – אם כבר בוחרים לדון בו – אינו מורכב ומסקרן כשלעצמו. בקיצור: חוטאים להולי, חוטאים לטרומן, מחמיצים את זו ומחמיצים את זה. אם מניחים לביוגרפיה ולאנקדוטה וקוראים את הנובלה מתוך עצמה, רואים שהיא לא איבדה דבר מחדותה, והיא מפתיעה וחצופה ומסוגננת ונבונה להפליא גם חמישים שנה אחרי שראתה אור לראשונה.

שנים אחרי שיצאה מחייו, ובעקבות תמונה שהראה לו חבר משותף, נזכר המספר – סופר מתחיל – בהיכרותו עם הולי גולייטלי. צעירה מלאת חיים, פתיינית חכמה ותמימה, החולמת המפוכחת והבלתי-חולמת ביותר, שלא שייכת לאף אחד, הולי ניסתה – ואולי עודנה מנסה – לבנות לעצמה חיים. היא הסתבכה בעולם הפשע של ניו יורק, עשתה כמה דברים שקל מדי לשפוט אותה עליהם, חצתה כמה גבולות, אירחה כמה גברים, עשתה כמה מסיבות – אבל מי היא באמת הולי גולייטלי? ולאן נעלמה?

"ארוחת בוקר בטיפני'ס" הוא סיפור בלשי לא פחות משהוא סיפורם של הולי והמספר, שמראשית היכרותם נטל על עצמו את תפקיד הבלש מטעם עצמו. הוא חיטט בפח האשפה של הולי, ניסה ללמוד עליה פרטים שלא סיפרה לו. "ארוחת בוקר בטיפני'ס" הוא, אם כך, דו"ח של חקירה כושלת. כי הולי גולייטלי חומקת מכל היקבעות: היא משתנה ומתחפשת ולובשת דמויות, ואת כל המידע שנמסר לגביה אפשר לתייג כשמועות. העניין הפסבדו-בלשי מתעצם נוכח העובדה שגם המספר מסתיר מקוראיו את עצמו. מיהו המספר הזה, ומהן הבחירות שקיבל בחייו? מה הוא מסתיר כשהוא מעיר באגביות ש"לא חשוב למה, אבל פעם הלכתי ברגל מניו אורלינס לננסי'ס-לנדינג, מיסיסיפי, מרחק של כמעט חמש מאות מייל"? כמה מעטות העובדות בנובלה הזו, כמה מעטים הפרטים הוודאיים להיאחז בהם.

מה שבטוח הוא שהולי לא יכולה להיות "הייצוג המושלם והענוג ביותר של הנערה הניו יורקית", כפי שטוענת עורכת הספר, יערה שחורי, במבוא (הטוב) שכתבה. הולי כבר אינה בדיוק נערה, ובוודאי שאינה ממש ניו יורקית, ובעיקר אין היא ייצוג. הולי היא התהוות, היא שינוי בלתי פוסק, היא תמיד – כמו שאומר כרטיס הביקור שלה – "במסעות". היא אחת הדמויות המרתקות ביותר בפרוזה האמריקנית של המאה העשרים בדיוק מפני שהיא מתפרקת ללא הרף, בלתי ניתנת לתפיסה, נותרת עד הרגע האחרון (של הנובלה) בגדר תהייה. ואולי מוטב פשוט לתהות בקול: הולי גולייטלי – ענוגה?! היא הייתה זורקת לעברנו מבט ומפטירה איזו חצי התחכמות חצופה.

וכשם שהניסיונות לקבע את הולי כייצוג בהכרח מחמיצים את דמותה, כך גם התרגום העברי. התרגום הזה, יובהר, בשום אופן אינו פגום לאין-תיקון, אך לפרקים הוא חוטא להולי ומשכתב את דמותה. הוא מקצין אספקטים בדיבורה, והופך את דמותה המורכבת לקריקטורה. כשהולי משתמשת בצרפתית, הגם שהיא עושה זאת לא-אחת באופן מגושם, ולפעמים בוררת מלים שגויות, עדיין שזורה הצרפתית הזו בדבריה בטבעיות מוחלטת. אך כיצד מדברת הולי בעברית? דוגמא אחת: "[הוא] מעריץ אותי כבר הרבה זמן מרחוק, à la distance...". אבל הולי לעולם אינה מתרגמת את הצרפתית של עצמה, היא לא תעז להצביע בעצמה על הזיוף שלה (יש אנשים אחרים שישמחו לעשות זאת עבורה).

ועוד: רק מי שאטם את אוזניו לקולה של הולי יכול לשתול בפיה טעויות בעברית בשם המִסְפר ובמין: "הנשים לובשות את הבגדים הכי יפים שלהם... כולם עושות את המאמץ הכי גדול להיראות טוב...". כאן, ובמקומות רבים אחרים, הכשל הלשוני של הולי במשפט המקורי, באנגלית, אינו טעות אלא משחק בשפה. אחרי שהשקיעה זמן רב כל כך בטיפוח דמותה, לעולם לא הייתה כושלת כך בלשונה. לעולם לא הייתה טועה לומר: "לסביות הם עקרות בית מעולות". הדבר חמור שבעתיים מפני שהתרגום העברי יוצר כך קשר לשוני בין הולי ובין בעלה, שממנו היא מבקשת להתנתק – בעלה, שהוא אדם פשוט במובהק ועל כן סביר בהחלט ששפתו לא תהיה תקנית; וחמור פי שבעים ושבעה הקשר הלשוני שנוצר בגלל הטעויות האלה, המומצאות, בין הולי ובין הנער שהיא נתקלת בו כשהנובלה מתקרבת לקיצה. הולי טועה בצרפתית, והיא קלת דעת, כל זה נכון; אבל לקשור מאחורי גבה בינה ובין הצעיר מחוטט הפנים, שבטקסט של קפוטה אין דבר ממנו בהשוואה להולי – זו כבר, איך אומרים, faux pas אמיתית. הולי העברית עודנה בחורה לוהטת, אך יכולה הייתה להיות מהפנטת לגמרי.

---
עוד במדור השבוע: מיקי לוי על "גאונות ושיגעון"; אריק גלסנר על יוסי גרנובסקי; יונתן אסתרקין על ועם צ'יממנדה נגוזי אדיצ'ה; מנחם בן על מייקל גרינברג ועל דן פגיס; וגם: מה יעשה רפי וייכרט בקיץ?

Tags:
 
 
פאר פרידמן


(מה זה? ראו כאן)

2.1.2009: א"ס פושקין, "מעשה בדייג ובדג הזהב". הוצאת אחוזת בית
את זה שבהוצאת "אחוזת בית" יודעים לעשות ספרי-ילדים מרהיבים, גילינו כבר ברב-המכר "שרשרת זהב". עכשיו הגיע לחנויות הראשון בסדרת "פושקין לילדים" – נוסח פושקין לאגדה המפורסמת על הדייג ודג הזהב. רנה ליטוין החכמה תרגמה את זה יפה, וירמי פינקוס המוכשר צייר להפליא. אם כך תיראה ותשמע הסדרה כולה, הרי שנכונו לנו עוד רגעי עונג גדולים.

9.1.2009: ליליאנה הקר, "מסיבה של אחרים". הוצאת הספריה החדשה
במסגרת סדרת "לטינו" של טל ניצן – ככל הנראה אחת המתרגמות העסוקות ביותר בארץ – ראה אור באחרונה תרגומה למבחר מסיפוריה המוצלחים, החסכניים, של ליליאנה הקר הארגנטינאית. שפת הסיפורים פשוטה, וההתרחשות בהם נדמית מינורית (גם אם אוצרת סוד), אך רגע ההתפרקות שחותם אותם מאיר את האירועים באור חדש ומטלטל, ובהחלט מותיר חותמו בקורא.

16.1.2009: רות קרוס וקרוקט ג'ונסון, "זרע של גזר". הוצאת קלסיקלטת
יהודה אטלס בחר ותרגם שישה ספרי ילדים קלאסיים שראו לאחרונה אור בהוצאת "קלסיקלטת". אחד מהם הוא "זרע של גזר" – סיפור קצרצר, כשמונים מלה אורכו, שמיועד רשמית לקטנטנים-ממש, אבל האופטימיות הנפלאה שלו, ותבונתו הפשוטה, חוצות דורות בקלות.

23.1.2009: איתי מאירסון, "מלחמת 90 הדקות", הוצאת ידיעות ספרים
מה קורה כשהסימולציה הופכת לעניין האמיתי? שאלה טובה, שהתשובה לה היא קצת אופטימית והרבה מדכאת. ספר הביכורים המוקומנטרי (תיעוד-בדיוני) של מאירסון מביא את סיפור ההיערכות למשחק המלחמה – סליחה, משחק הכדורגל – החשוב ביותר באזור: נבחרות ישראל ופלשתין ישחקו, והעם המפסיד יארוז את עצמו ויתפנה בבקשה למקום חדש. פארסה? סאטירה? פסטיש? קצת מהכול, כנראה – ועשוי טוב ובחכמה.

30.1.2009: "הו!", גיליון מספר 7. עורך: דורי מנור. הוצאת אחוזת בית
גיליון חדש לכתב העת "הו!", ועל השער דוד אבידן, שזוכה בשנים האחרונות לרנסאנס ראוי ולעניין מחודש. בפנים: פרסום ראשון לטקסטים שלו, וגם של אחרים, טובים ברובם. שימו לב ללילך נתנאל, שמוכיחה שוב – כשנה אחרי פרסום רומאן הביכורים המסחרר שלה – כמה מיוחד ומרשים הקול הפרטי, הייחודי, שמצאה לעצמה.

Tags:
 
 
פאר פרידמן
29 January 2009 @ 08:20 am


פורסם היום, 29.1.2009, במדור הספרים של טיים אאוט


לגרסא המודפסת, לחץ כאן


קום, חתול עצל

מיגל טורגה, "חיות", מפורטוגלית: רמי סערי. הוצאת כרמל, 115 עמ'

לא נושך: החיות הכתובות היטב של טורגה יוצאות בסופו של דבר קירחות מכאן ומכאן.

איזה ספר עצוב, איזה ספר מבלבל. ארבעה עשר סיפורים קצרצרים הוא מחזיק, רובם המכריע מעמידים במרכזם בעל חיים ונקראים על שמו. הנה מָגוּ, חתול-שמנת, מפונדרק להשמין ובכל זאת חולם על איזו חתוליוּת נועזת שוויתר עליה. הנה גם נֵרוּ, כלב זקן שימיו הגדולים מאחוריו, והוא הולך עתה בעיניים עצומות אל תוך הלילה הטוב הנצחי. והנה מוּרְגָדוּ, הפרד, שסיפורו הוא מן הנוגעים-ללב ביותר, סיפור שכמעט מראשיתו ברורה אחריתו המדממת, ובכל זאת הוא נכנס אל הלב ומהפך את הקרביים.

גם בסיפורים הבודדים שדווקא בן-אדם עומד במרכז עלילתם התמציתית יש לבעלי-החיים תפקיד מרכזי, והם היוצרים את הקונפליקט בעלילה. מזדהר בין אלה סיפור שהוא אחד המרשימים בספר – סיפורו של רָמירוּ, רועה הכבשים השתקן, שכל אישיותו מכוּננת בשתיקתו – ויותר משרועמת התנערותו האחת מן השתיקה, רועמת שיבתו אליה. כל סיפורי "חיות" נבונים ועדינים, שפתם מדויקת ומרובדת, ורובם משכילים להותיר משהו אצל הקורא.

מדוע ספר עצוב, מדוע ספר מבלבל? והבלבול – האם טוב הוא, או רע? גם העצבות, גם הבלבול – הסיבה להם נעוצה בטכניקת הסיפור המעניינת של טורגה. גם בסיפורים שהחיות עומדות במרכזם, נמסרים הדברים מטעמו של מספר עלום, יודע-כל ואנושי במובהק. אין אלה חיות המספרות את סיפורן, וגם אין אלה מחשבותיהן שנמסרות למצער ללא פרשנות. המספר אולי חודר אל תודעתן של החיות ומלקט ממחשבותיהן, אבל תמיד הוא נבון מהן ויודע את אחריתן – גם אם היא נעלמת מן החיות-עצמן – ותמיד הוא מוהל את תודעתן בתודעה אנושית-במפגיע. בעלי החיים של טורגה הולכים אל קיצם, והסיפור שנמסר מעל ראשיהם ומאחורי גבם מעמיד את הקורא בעמדה לא נעימה של אחריות חסרת תוחלת: קום, חתול עצל (הוא רוצה לומר למגו), עמוד על דעתך! קפוץ, קרפד זקן, הצל את חייך! טכניקת הסיפור הזו יוצרת קרבה בין הקורא ובעלי-החיים, דווקא מפני שהיא מתרחקת מן החייתיות וכופה עליה את התודעה האנושית של קול המספר. על כן העצבות, אבל בדיוק בשל כך גם הבלבול.

כי החיות האלה פונות זו אל זו, לעתים, בתואר "בן-אדם". הן יודעות לחשוב שאיש לבוש במיטב מחלצותיו "נראה ממש לורד". נרו, כלב ציד, יודע להרהר בעופות הניצודים ש"ייבבו, נשמעו כמעט כמו אנשים המשוועים לרחמים". מדוע יחשוב כלב על "אנשים המשוועים לרחמים", ולא, נניח, על גורי כלבים חסרי ישע? גם דברי החיות עצמן, ולא רק הרגעים שנמסרים במובהק מטעם המספר, משובצים מחשבות שנדמות אנושיות לגמרי פשוט מפני שהטקסט אינו מציע להן כל הסבר סביר אחר. אפשר למנות עוד דוגמאות רבות נוספות. "חיות" הוא טקסט משוכלל, וייתכן שהפנייה שלו אל האנושי היא מהלך מחוכם, נדיר למדיי, של טקסט המצהיר על עצמו כמשל. אבל האם החיות האלה הן ייצוגים של בני אדם? כאן בדיוק מתבלבל הטקסט מן התחכום שלו-עצמו. אינני מאמין גדול בחלוקה אפריורית לז'אנרים, שהרי פעמים רבות אלה רק הנחות-קדם שכולאות את הטקסט ומצמצמות אותו. אבל נדמה ש"חיות" מסתמך מראש על קונוונציות ז'אנריות (מְשלים) ומתיימר לחרוג מהן ולשכלל אותן; כישלונו לעשות כן מותיר טקסט יפה וחכם, אבל כזה שבכל-זאת אינו משכיל לרמוז לקורא כיצד ראוי לקרוא אותו – אם כסיפור על בעלי-חיים, או כמשל על בני-אדם. על-כן הוא נותר – שלא בטובתו – תלוי בין קריאות.

בל ניתמם: מובן שחוסר-יציבות עשוי להעשיר טקסט ספרותי. אפילו ב"חיות", אחד הסיפורים הנפלאים והנוראים ביותר הוא סיפורה של מָדָלֵנָה, סיפור שאינו חדל לערער כל ניסיון לקבע את הדמות העומדת במרכזו, וכוחו בא לו דווקא מפני שהקורא אינו יכול להכריע האם מדלנה זו, אשה היא או פרה. ובכל זאת, ככלל, נדמה שהחיות הכתובות-היטב של טורגה יוצאות בסופו של דבר קירחות מכאן ומכאן: לייצג טיפוסים אנושיים אין הן מסוגלות, אבל גם לִחְיות את חייהן כשלעצמן אין מתירים להן. וגם זה מבלבל, וגם זה עצוב.

---
עוד במדור השבוע: ליאור אלפרוביץ' על תרגום לפיד לקונרד, ואמיר בן-דוד על "ארוחת בוקר בטיפני'ס".

Tags:
 
 
פאר פרידמן


פורסם הבוקר, 16.1.2009, במדור הספרות של מעריב, ובנרג


לגרסא המודפסת, לחץ כאן


שם פס

ארווינד אדיגה, "הטיגריס הלבן", מאנגלית: יואב כץ. הוצ' ידיעות ספרים, ספרי חמד, פן הוצאה לאור, 298 עמ'.

חושיו של בלראם מתחדדים במה שנדמה אולי כתפישה מעוותת של המציאות, אבל בזכותם הוא יודע שרק "ברגע שאתה מתחיל לראות את היופי שבעולם, אתה מפסיק להיות עבד". לראות לראשונה את היופי – ובכל זאת לגנוב ולרצוח? כן, בהחלט: "הטיגריס הלבן" הוא אדם שזונח כל ערך מוסרי כדי להיות חופשי. הוא רומאן אמיץ על גיבור לא נורמטיבי.

כך מציג עצמו בַּלראם האלוואי, "הטיגריס הלבן", בפתיחת מכתבו הראשון לראש ממשלת סין, וֶון ג'יאבאו: "אדם חושב, וגם יזם, מתגורר במרכז העולמי לטכנולוגיה ומיקור חוץ 'אלקטרוניקס סיטי' שלב א' (ממש ליד דרך הוֹסוּר), בנגלור, הודו". במהרה הוא עתיד להתגלות גם כנהג וכמשרת, כאוטודידקט בתחומים רבים, וגם כרוצח. במשך שבעה לילות הוא כותב לג'יאבאו, שעתיד לבוא לביקור בבנגלור. ברדיו דיווחו שהסיני "מבקש לדעת את האמת על בנגלור... לפגוש יזמים הודים ולשמוע את סיפורי ההצלחה שלהם מפיהם", ולבלראם ברור ש"אם יש מישהו שיודע את האמת על בנגלור, זה אני".

בגיל צעיר קיבל בלראם את הכינוי "טיגריס לבן" מהמפקח על בית הספר הכפרי שבו למד. טיגריס לבן הוא חיה נדירה, ובלראם מבקש להגשים את ההבטחה הטמונה בו. אבל הוא בא מהמקום הלא נכון ומהמעמד הלא נכון, והוא מגיע להיות נהג ומשרת של משפחה עשירה ומפוקפקת. ברור לו שבעצם אין הוא יותר מתרנגול נוסף בלול התרנגולים ההודי העצום. אלא שבלראם מבין עם הזמן כי יש דרך לפרוץ מן הלול: יש לו כישרון אמיתי להאזנה, ויש לו הנכונות לשנות את גורלו. צרף את השניים, ותמצא את דרכך החוצה: תרנגול שיודע להקשיב תמיד יצליח יותר מתרנגול שממשיך לנקר בקרקע. יש ללמוד את הדרך שבה פועל העולם, לספוג הכל.

הדרך החוּצה עוברת עבור בלראם בזניחת המוסר. הוא רוצח את אשוֹק, מעסיקו והפחות נורא מבין העשירים, וגונב את כספו. אפשר לבקר את בלראם, אפשר לשפוט אותו על הרצח ועל הגניבה ועל הדרך בה הוא מערים על הזולת, ואפשר לטעון נגדו שסיכן – ואולי אף הקריב – את חיי משפחתו שבכפר תמורת החופש שלו. בלראם יודע את כל זה. אבל "הטיגריס הלבן" – האדם כמו הרומן – אמיץ דיו כדי לראות את הפשעים ואת הוויתור בפועל על המוסר, ולהצהיר: כן, המעשים שלי נוראים, אבל הם היו הדרך היחידה שראיתי אפשרית כדי לשנות את גורלי.

את המשבר הגדול שלו, שמוביל לזניחת מערכת המוסר והאמונה, את ההתמוטטות האחרונה שלו – לא בדיוק השתגעות – חווה בלראם בְּרגע ההבנה כי הִפנים לגמרי את עבדותו, כשהוא מבין שהוא-עצמו מבקש בכל מאודו לעסות את רגליו החולות של הבוס הגדול שלו. חושיו מתחדדים אז במה שנדמה אולי כתפישה מעוותת של המציאות. הוא מתחיל להבחין בטופריהם של היונים, לשמוע את טפיחות כנפיהן; אבל בזכות חושיו המחודדים הוא יודע עתה שרק "ברגע שאתה מתחיל לראות את היופי שבעולם, אתה מפסיק להיות עבד". לראות לראשונה את היופי – ובכל זאת לגנוב ולרצוח? כן, אולי מפני שלאחר ההתפכחות הגדולה אל היופי, כל הסכמה לְכליאה וכל ויתור על הזדמנות לשנות את גורלך – בכל מחיר – כמוהם כהמתה עצמית. בלראם מתעלף כשהוא רואה בגן החיות טיגריס לבן שצועד הלוך ושוב בכלובו. "הוא הפנט את עצמו באמצעות ההליכה הזאת – זה האופן היחיד שבו היה יכול לסבול את הכלוב הזה". גם בלראם הרואה לא יכול לסבול שוב את כלובו, וּודאי שאין הוא יכול לשאת את הכלוב שהוא מייצר לעצמו. רוצח? גנב? כן, אבל גם אדם חופשי. מלאך הוא או שטן? "לא זה ולא זה, אני עונה. אני התעוררתי, ואתם עדיין ישנים, וזה ההבדל היחיד בינינו". כל משפחתו מתה בגללו? "אני בכלל לא צריך לחשוב עליהם".

בלראם, שזנח את המוסר של כל שלושה מיליון ומשהו האלים ההודים ואת האחריות על משפחתו, הוא האדם החופשי באמת, משוחרר מכבליו: "כל מה שרציתי היה הזדמנות להיות בן אדם – ולשם כך הספיק רצח אחד". האם לא הפנט גם את עצמו, כמו אותו טיגריס, כדי שיוכל להשליך אחריו את המצפון ואת המוסר? השאלה הזו היא שאלתו של הפרשן, ואין היא רלוונטית לטקסט המונולוגי, הווידויי הזה. וממילא בלראם נבון דיו כדי להעיר כבר במכתבו הראשון: "אם תבקש ממני להסביר באיזה אופן אירוע אחד קשור למשנהו... אומר לך שאני עצמי לא מבין את הדברים הללו... אני לא יכול להיות בטוח שאני יודע בדיוק מדוע מת מר אשוֹק".

ארווינד אדיגה משכיל לספר את סיפורו של בלראם ולקשור אותו במפורש, טקסטואלית, לסיפורה של הודו, אך במקביל מקפיד לשמור מרחק חכם וחשוב מהאקזוטיקה המגוחכת שסופרים הודים רבים פונים אליה כדי לזכות בחיבת המערב או פשוט כי אינם יכולים אחרת. "הטיגריס הלבן" הוא ספר אמיץ, משעשע ואפקטיבי דווקא מפני שאדיגה הקפיד לשמור אותו כסיפור של אדם אחד: הודו אולי עומדת בבסיסו, אך בשום אופן אין זה סיפורה הקולקטיבי. רומן הביכורים הזה ראוי לפרס הבוקר שזכה בו, לא מפני שהוא "עוסק בנושאים חברתיים דוחקים ובהתפתחויות גלובליות משמעותיות", כדברי חבר השופטים המצוטטים בגב הספר, אלא על שום המימוש החד פעמי של התמות האלה כרקע לצמיחתו יוצאת הדופן, האנטי נורמטיבית, של בלראם, הטיגריס הלבן הנדיר.

---
עוד במדור השבוע: אריק גלסנר, שלא מתלהב משי גולדן; אירי ריקין על "אודיסיאה"; אילנה שחף, שמפיקה את פסטיבל השירה בשדה בוקר עונה על השאלון של שירי גולדשטיין; משה דור על שירה פוליטית בארה"ב; ומנחם בן על פול וקאמי קלודל, וגם משהו על הספרים החיצוניים.

Tags:
 
 
פאר פרידמן


פורסם הבוקר, 26.12.2008, במדור הספרות של מעריב


לגרסא המודפסת, לחץ כאן


סוף לא רע

וילֶם אֶלסחוֹט, "גבינה הולנדית", מהולנדית (בלגית): שולמית במברגר. הוצ' עם עובד, 150 עמ'.


"ווילם אלסחוט מציג גרסה מפוכחת לטרגדיה הקלאסית: היא לא מתרחשת ברעש גדול ולא נגמרת בהכרח באסון.

מה הסיפור של פרנס לארמנס, פקיד עלוב למדי, איש לא צעיר שעובד בחברת ספנות, עם פקידים נוספים, שמתרגשים מניירות סופגים חדשים? "הפקידים הם עם כנוע, הרבה יותר כנוע מהפועלים, שבמרדנותם ואחדותם אילצו את החברה לנהוג בהם מידה ראויה של כבוד [...] אבל הפקידים, שרובם אין להם התמחות, דומים כל כך זה לזה, שגם פקיד בעל ותק רב יודע שבכל רגע עלולים לבעוט בישבנו הוותיק והנאמן ולהחליף אותו באחר, טוב כמוהו וזול ממנו".

כזה הוא לארמנס, דומה לאחרים אבל אומלל בדרכו שלו. יש לו ביטחון תעסוקתי – גם אם המשכורת שלו הגיעה לשיא המקובל, ממנו אפשר רק לרדת; ויש לו אשה ושני ילדים, בן ובת, שצריך לדאוג להם; ויש לו בית משלו. הצרה היא שיש לו גם אמא זקנה שממש עכשיו מתה, ואח גדול, ולאח הזה יש חבר, אחד ון סחונבייקה – עשיר שמכיר עשירים אחרים ומסבך את לארמנס בעולם העסקים. בתיווכו של ון סחונבייקה, "האשם בכל", מתמנה לארמנס לנציגה בבלגיה של חברת גבינות שמנות מאמסטרדם. מה לעשות שלארמנס – שום-דבר יותר מפקיד – לא מבין דבר בעסקים? אבל הרי "כולם חייבים לאכול", וכולם אוכלים גבינה, והגבינה שלארמנס מקבל על עצמו לסחור בה היא גם גבינה טובה, שמנה וטעימה מאוד. זה חייב לעבוד, זה באמת עסק שלא יכול להיכשל. ובכל זאת כישלון? אני חושש שרמז לסיבות לכך נמסר כבר בראשית הסיפור.

את הנובלה של וילם אלסחוט מקדימים דברים – אולי מטעם הסופר, אולי מטעם לארמנס – שעניינם הטרגדיה. צאו מן ההנחות המוקדמות שלכם, מתרה ההקדמה בקוראים: הטרגדיה אינה באה ברעש גדול אלא בחשאי. היא העננה הראשונה בשמים. נסו להיזכר בעננה הראשונה; במכת הגונג הראשונה, לפני שהתחילו מכות הגונג לרדוף זו את רעותה. הרגע שאתם תוהים, ביניכם ובין עצמכם, אם באמת שמעתם גונג – אז נולדת הטרגדיה. האם "גבינה הולנדית" הוא "הטרגדיה של לארמנס" – טרגדיה אמיתית, כשרה, יוונית, עם מקהלה ואומלל אחד שעונשו קצת מגיע לו? אם זו טרגדיה, אז אולי הכול כאן היבריס, חטא הגאווה הישן והטוב? מקרה קלאסי של לכל-אחד-מקומו-בעולם, דע את מקומך, אל תקפוץ מעל הפופיק, אתה יכול להרחיק את הפקיד מהמשרד אבל אינך יכול להוציא את המשרדיוּת מן הפקיד? לארמנס, בכל מקרה, נכנס לתפקיד. הוא משחק, הוא עושה פרפורמנס ומתנסה באימפרוביזציה: עט נובע, ניירת רשמית, "מעתה ואילך איני אוכל עוד אלא סועד". הוא מרשים את הציבור ובדרך משקר לעצמו. זה עצם התפקיד החדש שמרומם את רוחו, הטַיְיטֶל, הפנטזיה של להיות איש עסקים.

כבר קראנו סיפורים כאלה: איש אחד לוקח על עצמו משימה גדולה מדי, נכשל בה והשמיים נופלים עליו, ובכל זאת, "גבינה הולנדית" מספר גם סיפור אחר, חדש. כשלארמנס מביט בחלון ראווה של חנות גבינה, אחרי שכבר קיבל על עצמו את התפקיד החדש והרווחי בפוטנציה, הוא רואה גבינות ש"שכבו שם בבטן שסועה וקרביהן חשופים לעין כל. גבינות רוקפור וגורגונזולה התגנדרו בלי כל בושה בירוקת העובש שלהן וגדודי קממבר זלגו מוגלה. מן החנות בקע ריח של רקב". הוא הולך בשקט אל תוך המוות הירוק הזה. אבל סיפורו מוביל אותו בסופו של דבר לא אל פי פחת אלא ממש אל נקודת הפתיחה שלו, וגם אם עבורו נותרת פארסת הגבינה אירוע נורא שיש להתעלם ממנו, בעצם לא קרה אסון. אבל זוהי כנראה הטרגדיה בשיא הדרה המעונן. העזת? ניסית? פקיד היית ופקיד תישאר, לא קרה כל אסון כי לא קרה דבר. אתה יכול להתנחם באשתך היקרה ובילדיך הטובים. ייתכן שזה בעצם לא כל כך מעט - המשפחה מעל הכל. אבל אפשר שאלה שוב רק השמיים הבהירים שלפני העננה הראשונה.

---
עוד במדור השבוע: אריק גלסנר בוחר את ספרי המקור המעולים, הטובים והמאכזבים של השנה; אירי ריקין על פטר הוג; מיקי לוי על "הולדת הקליניקה" לפוקו; וטופח סטולר (באמת) עונה על השאלון של רוני בק.

Tags:
 
 
פאר פרידמן


(מה זה? ראו כאן)

5.12.2008: מירנדה ג'ולי, "אף אחד לא שייך לכאן יותר ממך". הוצאת אחוזת בית
בגב הספר מבטיחים סיפורים על אנשים שמחפשים קירבה. נדמה לי שרובם מקפידים דווקא – אולי שלא במודע – על שמירת-מרחק נוירוטית מהזולת. אלה סיפורים נהדרים, מקוריים, עצובים מאוד, על צעירה שמלמדת זקנים לשחות על הרצפה; ועל אחות קטנה שאולי אינה קיימת; ועל הדברים שאישה בת ארבעים-ומשהו יכולה לעשות בנוגע לנסיך ויליאם (לא הרבה). בארה"ב לוותה יציאת הספר בגימיקים מקסימים, אבל אין בהם צורך: הסיפורים האלה חזקים והם שוחים בכוחות עצמם.

19.12.2008: רות יצחקי, "רואים סיפור", הוצאת עם עובד
בקרוב יפרצו חגיגות המאה לתל-אביב ואותות ראשונים נראים בשטח. ב"רואים סיפור" מגלה טלי שגם ביקור במוזיאון נחום גוטמן יכול להפוך למסע בזמן אל יפו של הפרדסים ואל נוה-צדק שעוד תהפוך לעיר. הספר מלווה בציורים ורישומים של גוטמן, והגם שהוא מעט מפוזר מדי וסיפור המתח שהוא מנסה לרקום אולי אינו מושלם – עדיין הוא נעים ואסתטי, מגלה לצעירים את הצייר והסופר הנהדר, ושולח אותם למסע בעקבות תל-אביב ואחד מאוהביה הגדולים.

26.12.2008: גלעד צוקרמן, "ישראלית שפה יפה", הוצ' עם עובד
הבלשן גלעד צוקרמן טוען – ומדגים – מדוע אין הישראלים מדברים עברית (אותה שפה עתיקה שבה נכתב חלק הארי של התנ"ך), אלא שפה חדשה, שהוא מכנה "ישראלית". זו שפה ילידית, הוא אומר, כזו שאי-אפשר להחיל עליה את הכללים של השפה הישנה. הסקירה המקיפה שלו את השינויים בשפה – בהגייה, בהטעמה, בסיומות, בהשאלות משפות זרות – היא לא פחות ממרתקת, ובעיקרה (גם אם לא כולה) כתובה באופן קריא להפתיע.

Tags:
 
 
פאר פרידמן
12 December 2008 @ 07:26 am


פורסם הבוקר, 12.12.2008, במדור הספרות של מעריב, ובנרג


לגרסא המודפסת, לחץ כאן


הכול שיגעון

לָאוּרָה רֶסטְרֶפּוֹ, "טירוף", מספרדית: טל ניצן. הוצ' הספריה החדשה, סדרת לטינו, 287 עמ'.


"איזה תרגיל מלוכלך עשה לנו אלוהים עם הקטע שדבר גורר דבר בשרשרת המחורבנת הזאת שלא נגמרת", אומר אחד האנשים בספר, וצודק. אפילו בעולם הזה, שיוצא מדעתו, אי אפשר לנתק את שרשרת האירועים. כל שנותר הוא לנסות לשחזר אותה. אבל כמו הגיבור של לאורה רסטרפו, גם הקורא אינו יכול לפענח את המציאות המעורערת שנחפשת בפניו. הוא גם לא יכול להשתחרר ממנה.

כל כניסה לספר היא חציית סף: היא מעבירה אותך אל מקום שמתרחשים בו אירועים שאינך מצפה להם, אל עולם שמתנהל לפי חוקים אחרים מאלה הנוחים שהתרגלת אליהם. מה אתה יכול לעשות בַּמקום החדש שנקלעת לתוכו? אי אפשר סתם לפעול בעולם הזה. יש ללמוד את חוקיו. אבל איכשהו אתה מפקיר את עצמך לחסדי הטקסט מתוך פנטזיה נאיבית שהכול יבוא על מקומו בשלום, שיש בספר איזה סדר גדול שעתיד להתגלות. חי אלוהים, אתה אומר, בעולם שלי הכול מבולגן, אבל אני יודע שבספר הכול ייפתר בסוף; וממילא, אם שוב יסתבכו הדברים, תמיד אוכל לסגור את הספר ולצאת בחזרה אל העולם שלי. אתה מטורף, וכדרכם של מטורפים, בכלל אינך יודע שאתה כזה: מתוך הספר לא תוכל לחזור נקי לגמרי לעולמך. אתה חלש מכדי לאטום את עצמך נוכח כוחו של הבדיון. לכן כל כניסה לְספר היא גם אקט של טירוף.

הרומן המסחרר של לאורה רסטרפו, רומן מפעים שמצהיר על טירופו, מספר על אגילר, שנסע לטיול קצר ללא רעייתו וכשחזר מצא אותה, את אגוסטינה שלו, בתוך חדר במלון ומחוץ לדעתה. מאז נושאת אגוסטינה דליי מים ומנסה להטביל את הבית, לנקות ולטהר אותו, ובתוך כך מופעלות בטקסט אינספור מטפורות נוצריות, שזיהוין יוצר רשת של קשרים מסוכנים בין דמויות. היא מרחיקה מעליה את אגילר ואת דודה סופי האהובה, שבאה לסייע בידו ועתידה לעשות כן בדרכים שלא העלתה על דעתה. אגילר, בתורו, נכנס אל בִּיצת הטירוף של אשתו כדי למשות אותה החוצה. הוא מנסה למצוא את מקור הטירוף ועתיד לחטט לשם כך גם ביחסים המעורערים במשפחתה הגרעינית של אגוסטינה, בדעתו המשובשת של סבה, בקשרים של המשפחה עם ברון הסמים פבלו אסקובר, ובמין – שהוא, כך אומרים, מקור כל האסונות. "איזה תרגיל מלוכלך עשה לנו אלוהים עם הקטע שדבר גורר דבר בַּשרשרת המחורבנת הזאת שלא נגמרת", אומר אחד האנשים בספר, וצודק: אפילו בעולם הזה, שיוצא מדעתו, אי אפשר לנתק את שרשרת האירועים. כל שנותר הוא לנסות לשחזר אותה, לעקוב אחרי הטבעות השלובות לעד זו בזו.

"טירוף" מניח לדמויות לספר בקולן את הנרטיבים המתמזגים אך מוסיף עליהן גם קול מספר עלום שמשתלב כל הזמן בדיבורן, יוצא ונכנס אל דבריהן והן יוצאות ונכנסות אל דבריו: "אגילר משחזר בזיכרונו את השעות האחרונות שלפני נסיעתו לאיבגה, ומספר שחרף מורת רוחה על שלא הוזמנה לטיול, הציעה אגוסטינה לעזור לו להתכונן לנסיעה, כבר ארזת? כבר ארזתי, תן לי לראות, ובניגוד לרצוני נאלצתי להראות לה את התיק ששמתי בו את שני הדברים שהיו נחוצים לי, בגד ים וספר של ז'וז'ה סאראמאגו". אבל השאלה מיהו המספר כלל אינה עולה בטקסט, ולבטח אינה מקבלת מענה, רק יוצרת קול חריג ולא ברור. ההתעלמות מהסוגיה הזו כמו רומזת: רק לך, הקורא, זה נראה מוזר. אבל זה לא רק מוזר, קול ללא מקור זה מטריד ומאיים, זה מוציא מן הדעת, האם זה רק אצלי בראש? הטירוף של אגוסטינה זולג אל הטקסט שאגילר פועל בו – הוא אינו יכול לחמוק ממנו, וגם הקורא אינו יכול לברוח.

איך מתקיים הטירוף בטקסט? הוא מחייב עולם שהמילים כבר אינן מייצגות בו את שייצגו בעבר. הוא כרוך בהחלפת מילים, בהמרת מסמנים זה בזה כדי לפרק את המציאות, ואז בשאלה איך אפשר להמשיך להתנהל בעולם מפורק כל כך. אגילר מסרב להיכנע לקיום הזה. כשאגוסטינה שוקעת ב"ראיית עולם עקמומית", ש"מתבססת על קריאת המציאות בין השורות, כלומר התעלמות מהמובן מאליו והתבססות על שורה של קריצות סודיות וגילויים חשאיים, שהיא בוחרת באקראי", הוא יוצא לחפש את המובן מאליו של הטירוף, את המקור שעל פני השטח. "חרף הבלבול יצטרך אגילר לסדר את השתלשלות האירועים בשלווה ובקור-רוח [...] לחפש הסברים פשוטים ומילים בהירות שיבחינו בין עובדות לבין רוחות רפאים". אבל להבין משהו על הטירוף? הרי זו פנטזיה. אפשר להתקרב אל מקורות השיגעון וההזיה אבל אי אפשר לגעת בהם באמת. איך יכול אגילר לפענח עולם זר עם חוקים משלו? מה יכול הקורא להבין באמת על אותו עולם זר?

רסטרפו מספקת את פני השטח אך ממאנת לספק פתרון אחרון ותשובה נחרצת. היא מאתגרת את סיומו של הסיפור ואת ודאיותו של אותו סיום. חצית את הסף, קורא. הספר הזה ירדוף אותך. משפטי הסיום של הרומאן, שנמסרים לגמרי מטעמו של אגילר וללא התערבותו של המספר, מציבים סימן שאלה מעל אופציית ההתפכחות, גם עבור אגילר וגם עבורך. לסגור את הספר, לצאת מהעולם הזה? גם זו פנטזיה. אתה מוכרח להישאר קצת מטורף.

---
עוד במדור השבוע: נורית קנטי מדברת עם בעלי הוצאות קטנות; מנחם בן על ה"אוטו"-"ביוגרפיה" של מרטין לותר קינג (מוקדם, מוקדם בבוקר. כמעט כתבתי מרטין בובר); אריק גלסנר על "זרה בגן עדן" של רות אלמוג (לא קראתי, אבל אני חייב לומר דבר אחד: מי שעיצב את הספר הזה - אוף ווית' היז הד); אסף מונד על א.מ. הומס (את הקודם שלה חיבבתי, את זה לא הצלחתי לקרוא); אבי שומר עונה על השאלון של רוני בק; ויש גם משהו על מבוכתה של אסתר שטרייט וורצל, שהספר החדש שלה - וזה אני אומר כי ניסיתי אותו - בעצמו כל-כך מביך, שזה מביך.

Tags:
 
 
פאר פרידמן
06 December 2008 @ 01:39 am
Tags:
 
 
פאר פרידמן


פורסם הבוקר, 28.11.2008, במדור הספרות של מעריב, ובנרג


לגרסא המודפסת, לחץ כאן


עם יד על הלב

ניקולא פארג, "היית מאחוריך", מצרפתית: רמה איילון. הוצ' בבל, 196 עמ'.


בעל בוגד באישה, אישה בוגדת בבעל, והשאר בלגן שמתואר ב"הייתי מאחוריך" בכנות שקשה לעמוד בפניה.

משהו מוזר קורה על המדפים בעשור האחרון, ואולי זה התחיל קצת קודם: רוב הספרים מסתדרים בשורות אחידות גובה, כמו חיילי משמר טקסי. כמעט אין יותר ספרים קטנים, נמוכי קומה (אך לא שפלי רוח!), או גבוהים באופן מיוחד. "הייתי מאחוריךָ" של ניקולא פארג הוא ספר בגובה הנורמטיבי. וזו טעות, כי הספר הזה לא אמור להיות בגובה הנכון. הוא צריך להיות קטן, נישא בקלות, מתאים ליד, קפסולתי. מצד אחר, הטקסט יפה מכדי לדחוק אותו. הוא דורש את המרווח, את הרווח שבין המילים והשוליים. אז ספר נורמטיבי לטקסט לא נורמטיבי? כנראה שאין ברירה אחרת. דברים רבים מתרחשים כי אין ברירה אחרת.

ניקולא פארג, סופר, צרפתי, כתב ספר בגוף ראשון, "סוחף", על בגידה ועל אהבה. זה ספר אוטוביוגרפי? אומרים שכן, אבל לא אכפת לי: איני יודע דבר על ניקולא, מי זה ניקולא, מה לי ולו? אני יודע רק שהסיפור שלו – מפותל, אסוציאטיבי, מתפרע – הוא טקסט שכנותו עולה על גדותיה אבל תמיד מסתבכת בעצמה. המספר מדבר עם מישהו, אולי איתי, אולי עם מישהו אחר שמסתתר בין הדפים. הוא מספר על בגידתו באשתו, אלכסנדרין, שלפעמים קוראים לה אלכס (נדמה שלא בכדי: קיצור שמה לשם גברי משרת מהלך שהמספר מכונן בערמומיות). אלכסנדרין מגיבה לבגידה רע מאוד, והגיהינום מתפרץ. כמה כוח יש בתיאורים הסובייקטיביים של זעמה, כמה משכנעת – בדרך כלל – התבטלותו של המספר בפניה, וכמה רגשנית התבטלותו כשהיא עצמה בוגדת בו.

אחרי שהשיבה על בגידתו בבגידה משלה, הוא בוגד בה שוב, אבל הפעם זה אחרת: הוא באיטליה, ואליצ'ה הזו, היפה, הצעירה ממנו בעשור, משאירה לו פתק במסעדה – "הייתי מאחוריך" – ושיתקשר אליה, והוא מתקשר, וסיפור ההתאהבות הזה, שאמור היה להיות רק זיון ללילה, הופך לאהבה, והטקסט הזה יפה כל כך, מאוהב כל כך, אבל הוא גם – כבר אמרתי – כן ומפוכח, עומד על מכשלותיו ועל כישלונותיו ועל התוצאות שאין להימנע מהן ואין להתכחש אליהן.

אחר כך הדברים מסתבכים, אלכס מגלה על הבגידה – זה כמעט מביך לראות איך היא משתמשת נגד המספר בתרגילים שלו עצמו – אבל הוא ממשיך בסיפורו, ממילא גם קודם חלק איתי את כל הפרטים המביכים עבורו. אז מה, זה סיפור על הניסיון להיות גבר? הרי זה ניסיון שתמיד נכשל, כי מה זה בכלל "להיות גבר"? מה אנחנו יודעים על להיות גבר? מה המספר יודע על להיות גבר? לא, זה לא רק זה. פארג הוא סופר מוכשר, ו"הייתי מאחוריך" מצליח לחמוק מן התהום האדירה שלרגליו ולא הופך אף לא פעם אחת לסיפור מאצ'ואיסטי, שום תראה אותי, איך זיינתי את האיטלקייה הזו, שהיא גם יפה וגם חכמה, מוציאה ציונים מעולים באוניברסיטה. המספר של פארג יודע את זה – "אני בטוח שוב בנוגע לגבריות שלי, ביכולת שלי להשיג מאהבת בהינף אצבע" – אבל גם את מגבלותיו הוא יודע היטב: כמה הוא חלש, כמה אפשר לבטלו בקלות, כמה הוא מתחזק כשאליצ'ה רוצה אותו, וגם כמה הוא פוגע בה, ובאלכסנדרין, ובעצמו.

כשהוא מצייר את הבגידות האלה כנושא המוחלט של הטקסט, פארג מציג אותן כפשע הגדול ביותר שאפשר לבצע. בעולם של "הייתי מאחוריך", זה באמת הפשע הגדול ביותר, זה מרכז כל הדברים, לב הטוב והרע, הגאולה וההצלה והנקמה, הרגשות והיצרים, והמערבולת הזו – שכל הזמן סוטה לצדדים, לתיאור המסעדה ולרחובות האיטלקיים, ולפיצה, וכל הזמן פונה אל נמען עלום; המערבולת הזו של "אנחנו" מול "ההם" – צרפתים ואיטלקים, אני ואת מול אשתי והמאהב שלה, המספר הלבן ואליצ'ה הלבנה מול אלכסנדרין ומאהבה השחורים; המערבולת הזו היא לב העניין. והיא לא פשטנית, בשום אופן לא. היא מסוכנת ומורכבת והיא פולטת אותך בסוף על חוף ההחלטה האחרונה, על חוף ה"מה שטוב לי". ובבת אחת אתה מבין שאגואיזם הוא חלק בר תוקף מהומניזם.

---
עוד במדור השבוע: אריק גלסנר מוצא שאפשר להכניס איזה "אבָל" כשמדברים על אילן הייטנר; אירי ריקין כותב על "הירח הקר" של ג'פרי דיבר; חיותה דויטש עונה על השאלון של רוני בק; ואמנון נבות כותב על שלושה ספרי מקור חדשים: של ענת עינהר, של בועז יזרעאלי, ושל תמר וייס.

Tags:
 
 
פאר פרידמן


(מה זה? ראו כאן)

7.11.2008: לוסי וסטיבן הוקינג, "המפתח הסודי של ג'ורג' ליקום". הוצאת ידיעות ספרים
הוא – סטיבן הוקינג – אחד הפיזיקאים המוכרים בעולם, אייקון של תרבות פופולארית, ואוחז ברב-מכר גדול ומפתיע. היא – לוסי – הבת שלו, אבל גם עיתונאית בזכות עצמה. עכשיו רואה אור בעברית ספרם המשותף לבני-נוער, שבמרכזו ג'ורג' הצעיר, שהוריו חוששים מכל ביטוי של טכנולוגיה. בעזרת שכניו החדשים, שלהם מחשב-על, יוצא ג'ורג' למסע בחלל. סיפור ההרפתקאות חינני, המדע מדעי, השפה פשוטה וחיה, החורים שחורים – והילדים? הם בהחלט עשויים ללמוד דבר או שניים.

14.11.2008: תומס מור, "אוטופיה". הוצאת רסלינג
בשקט יחסי, כנהוג בהוצאת רסלינג, ראה החודש תרגום חדש ל"אוטופיה" של תומס מור (1516), מלווה בהקדמה מאירת-עיניים מאת רז חן מוריס, שמאפשרת כניסה נוחה לטקסט הקלאסי הזה. ספק הגות פוליטית ספק חיבור פנטזיה, "אוטופיה" – שבמרכזו חברה מבודדת ואידילית (לכאורה?) – ממשיך לאתגר את ההבדל בין בדיון ומציאות, בין זכויות הפרט וצרכי החברה, וגם – אולי שלא בטובתו – בין טקסט ופרשנות.

21.11.2008: מארי פיליפס, "האלים משתוללים". הוצאת מודן
האלים היוונים הם בני אלמוות, והעולם המשתנה חִייב אותם להסתגל. אז לא עוד מגורים מפנקים באולימפוס, אלא בית ישן בלונדון, וטיול עם הכלב בפארק. פיליפס רקחה קומדיה רומנטית חביבה ונעימה – במסורת הקומדיות הרומנטיות הבריטיות – שגם במהלכה לא בוחלים האלים להתערב בגורלם של בני האדם. זו לא ספרות גדולה, אבל זו בהחלט ספרות מהנה מאוד – ולפעמים אנחנו שוכחים עד כמה כיף הוא חלק חשוב מהעניין.

21.11.2008: רות מרקוס (עורכת), "נשים יוצרות בישראל 1970-1920". הוצאת הקיבוץ המאוחד / מגדרים
אומרים לך שאין, ואז מראים לך שיש, וכל כך התרגלת להאמין שאין, שהיש מפתיע אותך עוד יותר. חמש חוקרות יצאו למסע בעקבות הציירות, הפסלות, הצלמות, האדריכליות, שפעלו בישראל ונשכחו. שיח ההדרה גדל כאן היטב, כמובן, אבל "נשים יוצרות" הוא ספר מעניין מפני שבסופו של דבר הוא עושה היטב את שביקש לעשות: לחשוף יוצרות נעלמות, ולמקם אותן כראוי במרחב האמנותי של הזמן, באופן בהיר וקריא מאוד.

לא פורסם: בעז גאון, "המקום שבו נגמרת אמריקה". הוצאת עם עובד
אל העולם שאמריקה העסיקה אותו יותר מכל בשבועות האחרונים, משחרר העיתונאי בעז גאון ספר על מסע באמריקה שנעים לדמיין אותה אך קשה למצוא. ספר דוקומנטרי ואישי, על גאון הצעיר שהגיע לניו-יורק בחיפוש אחר אמריקה הסוערת של גינזברג וקרואק, ומצא אותה מפורקת ומפוחדת; ועל גאון המבוגר-יותר שחזר אליה ושב ממנה כדי לכתוב ספר מכמיר לב ומפוכח על אהבתו לה, ועל "האופן שבו שברה את לבי".

Tags:
 
 
פאר פרידמן


פורסם היום, 27.11.2008, במדור הספרים של טיים אאוט


לגרסא המודפסת, לחץ כאן


שכונה שלנו

אמיר גוטפרוינד, "בשבילה גיבורים עפים". הוצאת זמורה-ביתן, 667 עמ'.


בסיפורים הקטנים, המפורקים לכאורה, מעניק גוטפרוינד לגיבוריו חיים שלמים, על אפם ועל חמתם של טהרני הסיפורים הגדולים: "בשבילה גיבורים עפים" מסרב בתוקף, כמעט באלימות, להכיר בהיסטוריה הכללית, ומבכר על פניה היסטוריה פרטית. ככה לעשות לבגין? כן, ככה לעשות!

מעטים הדברים המתישים יותר ממטא-ביקורת, אבל האירועים גוזרים שדווקא כך צריך להתחיל את הדיבור על הרומן החדש של אמיר גוטפרוינד: מאז ראה אור, הספיק "בשבילה גיבורים עפים" לקבל כמה ביקורות אלימות למדי (לצד כאלו אוהדות) שאותן אפשר לסכם במשפט אחד: זהו טקסט שאינו מתחייב לדבָר, ועל כן אינו רומן ראוי. אלא ש"בשבילה גיבורים עפים" מתחייב גם מתחייב, אך מחויבותו היא לדברים הקטנים שחומקים מעיניו של מי שמבקש להתרפק על נרטיבים גדולים ושחוקים.

במרכזו של הרומן היפה הזה עומדים חמישה חברים חיפאים שחיים את חייהם לאורך כשלושה עשורים - מסוף שנות השישים עד לימי התקווה של שנות התשעים. אריק, המספר, עובד בעבודות מזדמנות, אבל רוצה רק להיות סופר. לחברו, יורם, יש חוש מולד לעסקים כשרים ולא כשרים. בני אבאדי ("הסנטור") מזהה בַּקיפוח העדתי פוטנציאל לפריחה, ואילו אחותו הקטנה, מיכל, עושה לאריק את המוות בדרך המתוקה ביותר שאפשר. וישנו גם ציון, שחזו לו עתיד מזהיר – וכמה חבל שטעו. כולם גרים בשיכון בחיפה, ודמויות רבות נוספות מבני השיכון מוצאות להן מקום בין דפי הרומן. זהו סיפורן לא פחות משזה סיפורה של חבורה. ייתכן שזה מה שהפריע לכמה מהמבקרים: מי הם כל האנשים האלה שהתכנסו לכאן? על מי הרומן הזה? ועל מה?

הרומן, אם חייבים להחליט, הוא כנראה על היסטוריה. בניגוד מוחלט לרומן הכבר-קנוני של השנים האחרונות – "אשה בורחת מבשורה", ספרו הבינוני ברובו והמתיש של דויד גרוסמן, שבו ההיסטוריה הישראלית היא כמעט דמות של ממש – "בשבילה גיבורים עפים" מסרב לדחוס את ההיסטוריה אל קופסאות מוכנות מראש, אל הבנות מוקדמות, אל קונבנציות של טובים ורעים, של היה או לא היה. למעשה, הוא מסרב בתוקף, כמעט באלימות, להכיר בהיסטוריה הכללית, ומבכר על פניה היסטוריה פרטית, מקומית ומקורית.

ודאי, האירועים הגדולים מבקיעים דרך אל הסיפורים הפרטיים. הם נוכחים לכל אורך הרומן – כן, שוב אירוויזיונים ואנטבה ומלחמת לבנון - אבל עלינו להאזין לדרך שבה הטקסט מפעיל את האירועים האלה. אריק משתמש בהם כנקודות ציון גרידא, כתמרורים בזמן, ממש עד השורה האחרונה של הטקסט, שהיא כמעט מרושעת במבטה האירוני על הגיבורים.

"בשיכון התנהל הקיץ כסדרו, אחריו הסתיו. בגין היה ראש ממשלת ישראל, וגם מאורע היסטורי זה, גרנדיוזי באופן עקרוני, נבלע בפיהוק שבין צמרות עצי הצפצפה, חבלי הכביסה, התריסים השבורים, פתחי המרזבים. אם סער משהו, אם גאה משהו בשיחות השיכון, אם התפשט ופלש לכל שיחה, לכל הרהור, היה זה המאורע העולמי שלנו: מישהו רכש את הדירה המקוללת, זו שליד אהרון הגוסס [...] הפכנו לחלק משוק ההון, חלק מן הכלכלה הליברלית החדשה של הליכוד". עבור אריק, בגין משמש פשוט תחליף לתיאור זמן, שנועד למקם את ההיסטוריה הפרטית, את ההיסטוריה של השיכון, על רצף כרונולוגי מוכר.

ככה לעשות לבגין? כן, ככה לעשות! כי רק בעולם כזה, שדוחה את האירועים הגדולים, אפשר להפנות זרקור אל דמות כמו הדוד פרץ, שבכל מקום שאליו הוא הולך מתרחש אסון נורא, פיגוע או טבח, מתוקפה של קללה אמיתית שמרחפת מעליו. במסגרת הנרטיבים ההיסטוריים הגדולים, מי ישים לב אליו ואל הקללה שרודפת אותו, עם כל כך הרבה טבח מסביב? הדוד פרץ נחלץ מהאסונות בריא ושלם, ומי יידע בכלל שדווקא בגללו הם התרחשו? בעוד שרבים אחרים רק מדברים על כך שהסיפורים המעניינים באמת הם אלה האישיים, אלה שמתקיימים בצד האירועים הגדולים, "בשבילה גיבורים עפים" מתעניין הלכה למעשה רק בסיפורים הקטנים האלה. הוא כמעט נועז בדחייתו את ההיסטוריה הגדולה.

"כדאי שתבין, אני לא שמאלני ולא ימני. אני מחיפה", אומר אריק, ובמקום אחר מעיר: "הראיתי לכולם כיצד אפשר להחזיק בביטחון מלא בדעות מנוגדות". הריבוי הזה, האמצע, העיסוק רק במה שבסביבה הקרובה – נו, הקַטְנוּת של הרומן הגדול הזה – תפשה את הביקורת לא מוכנה ומפתיעה את הקורא הממוצע לא פעם. אבל הספרות חכמה מכל מבקריה, ו"בשבילה גיבורים עפים" הוא ספרות טובה מפני שהוא עושה את הדבר הגדול ביותר שיודעת הספרות לעשות: לקחת את חומרי המציאות ולעבד אותם לבדיון עשיר.

העובדה שהרומן נקרא לפרקים כמו סיפורים קצרים שמרכיבים סיפור גדול יותר אינה מקרית. דומני שלכך בדיוק מכוון הטקסט הזה המשעשע, המשועשע והמבדר: בסיפורים הקטנים, המפורקים לכאורה, מעניק גוטפרוינד לגיבוריו חיים שלמים, על אפם ועל חמתם של טהרני הסיפורים הגדולים.

---
עוד במדור השבוע: דפנה שחורי על "אש בבית" של איריס לעאל, וקידה נוימן עושה קציצות מאילן הייטנר.

Tags: