לגרסא המודפסת, לחץ כאן

עם הסוֹפר

ארצות הברית מוצפת בשנים האחרונות בגל של סופרים יהודים חדשים ומקוריים, שבוחנים לא-פעם את גבולות הספרות

בראשית שנות האלפיים זיהתה הביקורת את סופרי הגל היהודי החדש בספרות האמריקנית כסופרים שאין להתעלם מהם, קבוצה שניתן לזהות בין חבריה קווי דמיון רבים חרף ההבדלים בכתיבתם. בשנת 2002, ברומאן הביכורים "הכל מואר", גילה העולם את ג'ונתן ספרן פויר, אז בן 25 מתוחכם, חצוף, ביקורתי ואירוני, ששב אל ספרות השטעטל מבית מדרשם של מנדלי ושלום עליכם, אחז בה היטב ובעט אותה אל המילניום החדש. אחת התמות המרכזיות ברומאן – חיפוש אחר משפחה, זהות ועבר – עולה ביתר-שאת לא רק בספרו השני, "קרוב להפליא ורועש להחריד", אלא גם ביצירתם של רבים מסופרי הגל, שיוצאים למסע החיפושים מצוידים בפרוזה עשירה מרובדת, לא אחת נועזת, שבוחנת לעתים את גבולות הספרות. כך, הרומאן השני של ספרן פויר הוא גם יצירה ויזואלית הקושרת בין הפצצת דרזדן במלחמת העולם השנייה, ובין סיפורו של הילד אוסקר של, גאון אקסצנטרי מקסים, שאיבד את אביו בפיגוע במגדלי התאומים. ניקול קראוס, מחברת "תולדות האהבה" הנוגע-ללב, ורעייתו של ספרן פויר, מבצעת מהלכים דומים ברומאן הביכורים שלה, שעוסק בְּמודע גם בגבולות הספרות ובמקומו של המחבר בתוך הספרות, עם שואת יהדות אירופה ברקע העלילה.

ספרן פויר וקראוס יגיעו במאי לפסטיבל הסופרים הבינלאומי הראשון בירושלים, ועמם גם נתן אנגלנדר המוערך, שבמרכז הרומאן הראשון שלו העמיד משפחה יהודית שאירועי המהפכה בארגנטינה נשזרים בה במנגנון ההשמדה-העצמית היהודי ויוצרים טקסט כואב, מרובד וטעון.

מנגנון הרס-עצמי-קולקטיבי אפשר לאתר גם בספרו האחרון בעברית של מייקל שייבון הוותיק יותר: "איגוד השוטרים היידים" מציע עלילת פילם-נואר שמתרחשת באלסקה יהודית. עם "פתרון סופי" שקדם לו, הוא מדגים את עיסוקו של שייבון בהיסטוריה אלטרנטיבית. שייבון זכה בפוליצר על ספרו משנת 2000, "ההרפתקאות הנפלאות של קוואליר וקליי", שבמרכזו שני יוצרי קומיקס יהודים.

על אלה אפשר להוסיף סופרים כדארה הורן, לארה ופנייר וגארי שטיינגרט, המשליכים לקדירה היהודית גם את חוויית ההגירה. שטיינגרט כתב כך שני רומאנים סאטיריים מוצלחים, שנועצים שיניים בארצות הברית השבעה, אך גם באירופה הפוסט-סובייטית.

כל זה אינו מתרחש בוואקום: ארה"ב יודעת בשנים האחרונות פריחה של תרבות יהודית, ממגזינים חצופים כמו Heeb ועד קבלה להמונים. לפחות על סמך ההצלחות הספרותיות אפשר לומר שבמקרים רבים, יהודים פשוט עושים את זה טוב יותר, או, לכל הפחות, מספיק "אחרת".

לגרסא המודפסת, לחץ כאן

אמא אדמה

יגאל סרנה, "יד ענוגה". הוצ' כתר, 169 עמ'

בדרכו אל חשיפת עברה המסתורי של אמו, מצליח יגאל סרנה לגעת בעבר המסתורי של כל ההורים כולם. השימוש שהוא עושה בפרטי תמונות ובמשפטים שהוצאו זמנית מהקשרם, כמו רומז שגם כש"העובדות" כבר בידיך, לעולם הן תלויות-קונטקסט. אין באמת עולם שלפני-לידתנו, רק כזה שאנו מרכיבים בעזרתם של אחרים.

אחד ממנגנוני ההגנה שהתפישה האנושית ניחנה בהם – מאלה המונעים את קריסת התודעה אל תוך עצמה – הוא שאין אדם יכול לתפוש באמת את העולם שלאחר מותו. אחרי מותי יספדו לי ואז יחדל העולם להתקיים. טוב שכך.

לכאורה, אמור להיות קשה כמעט באותה המידה לתפוש את העולם שהתקיים שלפני לידתנו. אלא שהעולם הזה דווקא מתועד היטב: יש תמונות מהעולם שלפני-כן, יש מסמכים שמתעדים אותו, יש אנשים שחיו בו ויודעים לספר. למרות אי-הסבירות שלו, התרגלנו לכך שהעולם-שלפני-בואנו-לעולם הוא נגיש, אפשר ממש למשש אותו. זו אולי הסיבה שפרקים שהוסתרו מאתנו מאותו עולם שלפני-הלידה, מצליחים לערער בנו דבר-מה עמוק כשהם נחשפים וצצים על פני השטח.

יגאל סרנה, עיתונאי שטח מוכשר, יוצא בספרו החדש, היפה, לחקור את השדה הבלתי-נחקר של משפחתו, את העולם-שלפני-יגאל, עולם שלא רק שהוסתר והושתק, אלא שהודחק ממש, נשמט מן הזיכרון בכוונה, והוא מתגלה רק במקרה. כשחלתה אמו של סרנה, גילתה לחברתו-דאז של בנה כי פעם הייתה נשואה לאחר, ואף היה לה תינוק קטן שמת. "הגידול הממאיר מעל הלב", מספר סרנה, "גרם לה לחשוב על המוות ולדבר על התינוק ועל אביו, בעלה הראשון אמיל הוכברג, שעד אותו הזמן היו סוד משפחתי נעול על הבריח החלוד של השכחה [...] תמיד היינו בית של סודות", הוא מוסיף, "[...] וידענו כי דבר מה נסתר שם. כי היו חיים אחרים. הוא [אבא] הגן עליה כמו היו החיים כבדים מנשוא, או שפחד כי בבת אחת תקרוס" (עמ' 71-72).

בזקנתה של אמו, יוצא סרנה לתור את השבילים הנשכחים בביוגרפיה המשפחתית – שבילים שלְפנים היו מי שעמלו היטב כדי להסתירם: "אבי [היה] מונח כמשקולת על מכסה תיבת הפנדורה שלה" (עמ' 142). הוא עתיד לגלות בהם את הצעירה שעזבה את משפחתה בחווה בפולין ועלתה לבדה לפלשתינה, ואז איבדה את משפחתה בתופת האירופית המאכלת; את האישה שהיו לה מחזרים והיה לה אהוב; שהייתה עובדת בקטיף ואפילו הייתה שרה – "'אמא שרה?' שואלת אחותי. 'אני לא מאמינה'" (עמ' 55).

החיפוש והחקירה מתנהלים בנוכחותו המתמדת של מוות דו-פרצופי. מחד גיסא אופף את הסיפור המוות האירופי, האמן מגרמניה, שכנם הקרוב של הפולנים, בן-דודם של האבדון ושל האבדן. "אני נדחף החוצה מן הבית ההולך ונמלא מתים, נוטש את המחשב המתאכלס ביצירי הרפאים של טרום ההיסטוריה שלי" (עמ' 43), כותב סרנה. בְּמקום אחר הוא תוהה ביושר: "האם באמת חשבתי שאם אעקור את מתֵי אמי מקברם ואטמנם מחדש, אמצא מנוחה?" (עמ' 77). מאידך גיסא זהו מוות שאפשר גם להמתין לו כאורח שהבטיח לבוא ומאז הוא מתבושש: "'אני רוצָה למות', היא אומרת, 'אבל לא להיהרג.' לא לסבול. לא להיות שם כשזה קורה" (עמ' 50). ייאושה של האם בהווה מתגלה, הן לסרנה והן לקוראים, כמְכסה על עבר מושתק שהיו בו רגעי תקווה רבים. דווקא בשל החסד שבגילוי רגעים אלה, מהדהדת התרסקותן של התקוות בקול עצב גדול.

"מדוע אני מבקש לקרוא את סיפורו המשפחתי של סרנה?" מתגלגלת שאלה אל מחשבותיו של הקורא. התשובה הקלה-מדיי היא שכולנו מציצנים, ואם מספרים לנו – אפשר שנרצה להאזין. אלא שהמקרה של סרנה מורכב ומספק יותר: "יד ענוגה" מציע התבוננות עדינה באותו "טל הילדות מלא הוד" (במילותיו של זלמן שניאור, מחבר השיר שהעניק לספר את שמו), טל שנמצא כאן לרגע ועם בוא השמש ייעלם. סרנה פוקח עיניים פרטיות ובוחן את הטל האישי בְּטקסט יפה, חקרני, כן ופתוח לַעולם. הסיפור הפשוט-לכאורה, שעבור הקורא-שאינו-סרנה יש בו, למראית-עין, רק עניין מועט, הופך לספר ראוי משום שהוא נוגע באוניברסאלי. סרנה חוקר את "לשון הסוד" של אמו, "באמצעות הנימה, ההקשר, לאט-לאט" (עמ' 18). השימוש שהוא עושה בפרטי תמונות, ובמשפטים שהוצאו-זמנית מהקשרם, כמו רומז שגם כשה"עובדות" כבר בידיך, לעולם הן תלויות קונטקסט. אין היסטוריה אמיתית; אין באמת עולם שלפני-לידתנו – רק כזה שאנו מרכיבים לעצמנו בעזרתם של אחרים.

אין זה ספר מושלם: קצר ככל שיהיה – לפרקים הוא מפוטפט מעט יותר מדיי, עתים הוא מעט פיוטי יותר משראוי. אך השלם גדול מסך חלקיו, והסיפור הקטן שסרנה מספר, על שפתו השובה את הלב ועל הכנות שנגלית בו, קרוב אל כל מי שניסה ללמוד את לשון הסודות של הוריו.

---
עוד במדור השבוע: אירי ריקין בודק למה שרלוק הולמס מצליח כל כך כבר 120 שנה; מנחם בן קרא 30 עמ' מגרוסמן, וכותב על "אוננות מלים"; יחיעם ויץ על חיים גורי; אריק גלסנר על רונית מטלון; ושיר של עודד פלד.