פורסם היום, 24.5.2008, במדור הספרים של טיים אאוט

לגרסא המודפסת, לחץ כאן

קונכיה ריקה

נטעלי גבירץ, "חלזונות על הכביש המהיר". הוצ' עם עובד, 247 עמ'.

לזחול מהר, להציל את חייך? לפעמים מוטב להשתהות.

למבקר ההוגן דרושה סיבה טובה לכתוב ביקורת אמביוולנטית על ספר ביכורים של סופר צעיר. אם ספר הביכורים אינו מופת של כתיבה קלוקלת, סכנה של ממש לספרות, הרי שמוטב להניחו בצד ולתת לספרו השני של אותו סופר להבשיל בשקט. לכן, אולי ראוי היה להניח ל"חלזונות על הכביש המהיר" להישכח. בשום אופן אין הוא ספר גרוע, וכשרונה הספרותי של נטעלי גבירץ ניכר בו לא אחת. היא אף עשויה להוציא בעתיד ספר טוב באמת. אלא שאפשר לראות בו משל טוב לפרסומים נמהרים רבים כמותו.

"חלזונות על הכביש המהיר" הוא סיפורו של הנרי, נער כבן 14, יתום מאב ומאם, שגדל אצל סבתו. משמתה הסבתא, הוא נמלט מגורלו היתמומי אל חברתה של אשה בת 64 בשם הלנה, שפעם כמעט היתה שחקנית. היא מלמדת אותו על קולנוע, הוא מארח לה לחברה והם הולכים לים. בהמשך הוא מתיידד גם עם הקטור, ישיש שרק לאחרונה למד שיש לו בת ומסתיר בחדרי חדרים סוד גדול. הנרי משדך בין הקטור והלנה, וסיפור אהבה איטי פורח וקווים מקבילים נפגשים, מין סיפור התבגרות משולב בסיפור של פריחה מאוחרת.

גבירץ עומדת במשימה קלה-רק-לכאורה: לרקום אווירת אגדה מנותקת לגמרי מהגדרות של מקום. העלילה מתרחשת "עכשיו", כלומר בימינו: יש פלאפונים, יש אוזניות קטנות, וה"עכשיו" מצהיר על עצמו בקול. אלא שהיא לא מתקיימת ב"כאן" מובחן, בעיר או בארץ קונקרטית. הניתוק הזה מעניק לסיפור איזו קלילות נעימה עם גוון רומנטי, שלרוב אינו גולש לרומנטיציזם ולקיטש.

ההתאהבות של הלנה בהנרי מתוארת בחן רב, וכשגבירץ משכילה לחמוק מקלישאות בהחלט מתגלה כישרון ספרותי. הוא ניכר במשפטים פואטיים נבונים שפוזרו מעט פה מעט שם ("'טוב לראות אותך!', צעק אחריו ריי צעקת פלצור שהמשיכה לרחף סביב צווארו עד שהגיע הביתה" – כמה יפה לתאר כך את קריאתו של אדם שאתה פוגש לפתע, אחרי שהצלחת לחמוק ממנו במשך שנים, אך לא הצלחת לחמוק מן המשקעים שהותיר בחייך). אבל הסיפור כולו מתחנן להידוק, דורש שינקו אותו מהקלישאות הרבות, וממשפטים-מן-המוכן דוגמת "משב האוויר הדק נשא איתו ריח דפוס טרי". הרי אין כאן דבר חדש: האוויר הספרותי הוא תמיד דק, ריח דפוס בספרות הוא תמיד טרי. אלה ואחרים הם תיאורים מוגזמים שנקראים כניסיון נואש להפגין איזו "ספרותיות", אך נותרים ריקים מתוכן: "הוא נותר אדיש [...] כמו דוב מפוחלץ"; "הנרי שתק. יכולת לראות את עץ ההתלבטות מצמיח זוג ענפים מרשרשים מתוך ראשו". זה יפה, אולי, אבל זה יופי ללא תוכן, קונכייה ריקה.

נדמה גם שגבירץ אינה בטוחה מה עליה לספר וכיצד. מעל מרחפת תמיד עננת אי הוודאות: של מי הסיפור הזה? סיפורו של הנרי וסיפוריהם של הקטור והלנה מחוברים זה לזה בתפרים גסים. אין זו אי-בהירות מכוונת שרומזת, נניח, שסיפורו של הנרי אינו אפשרי בלי סיפורו של הקטור. לא, זוהי תוצאה מצערת של חוסר תשומת לב וחוסר מיקוד. ולא זאת בלבד, אלא שאפילו בעולם החצי-אגדתי שגבירץ מייצרת, אין הנמקה משכנעת לעצם האפשרות של הנרי הצעיר לנטוש את חייו מאחור עם מות סבתו, ולהיעלם בקלות כזו אל חיקם של הקטור והלנה. גם אגדה זקוקה לממד כלשהו של סבירות-פנימית. אצל גבירץ תמיד נותרים הדברים שרירותיים מדיי.

ברור שיש לה יכולות אמיתיות. כתיבתה קלה, נעימה, קולחת. אך לא אחת היא קולחת מדי, מתפזרת ומאבדת את עצמה, ואז נדמה ש"חלזונות בכביש המהיר" רוצה שיאהבו אותו, אבל אולי רוצה יותר מדי. הלב אמנם יוצא אל הספר הקטן הזה, עם העטיפה החיננית, אך לאהוב אותו באמת אי אפשר. מוטב שבית הוצאה שזיהה את כשרונה של גבירץ היה דווקא מעכב את פרסום הרומן. דרושה לגבירץ (כמו לכל יוצר צעיר אחר) תקופת דגירה והתפתחות, ונראה שהוצאתו לאור של ספרה הראשון עשה עוול דווקא לה. גדולתו של בית הוצאה לאור ושל סופר נמדדת ביכולתם ובנכונותם של השניים להמתין, להתאפק, להתהדק. חלזונות שנקלעים לכביש מהיר, מוטב להם שיזחלו מהר ככל האפשר ויצילו את חייהם. הספרות מבכרת את הזמן הארוך, את האיטיות, את אורך הרוח, ו"חלזונות בכביש המהיר" אץ מהר מדי אל מכבשי הדפוס. טוב יהיה אם ספרה הבא של גבירץ יתמהמה בדרכי עפר בטרם יושלך אל חנויות הספרים.

---
עוד במדור השבוע: ליאור אלפרוביץ' על "היהודי בקולנוע", ועינת יקיר על "מבלי דלג על דף" לבתיה גור.