לגרסא המודפסת, לחץ כאן

אפשרות של אי

ז'ורז' פרק עם רובר בובר, "סיפורים מאליס איילנד", מצרפתית: נורית פלד-אלחנן. הוצ' בבל, 177 עמ'.

"סיפורים מאליס איילנד" הוא ספר תיעודי לא רגיל, שבו סטטיסטיקה מקבלת פנים אנושיות, וסיפור מסע אישי של ז'ורז' פרק ורובר אל דרך חיים חלופית שאבותיהם בחרו לוותר עליה, או נאלצו לעשות כן.

הסופר הצרפתי ז'ורז' פרק – שזוכה בארץ להתקבלות מרשימה למדי, באורח פלא כמעט – והקולנוען רובר בובר נסעו לארצות הברית של אמריקה בשלהי שנות השבעים של המאה הקודמת כדי לחקור את אליס איילנד, האי הקטן בניו יורק שאליו הגיעו המהגרים בין 1892 ל-1924, ובו נבדקו ונרשמו וממנו נשלחו הלאה אל היבשת החדשה, או בחזרה אל המקומות שמהם באו. המסע הוליד סרט ובו ראיונות עם מבחר מהגרים שהגיעו אל האי בשנות העשרים; וכן את הספר הזה, ספר תיעודי לא רגיל, שכולל תמונות ונתונים סטטיסטיים ומבחר ראיונות, שהוא גם סיפור מסע אישי של פרק ובובר למקום בשם אליס איילנד, שמשפחותיהם לא הגיעו אליו. כלומר, מסע אל מקום שמייצג קיום אלטרנטיבי אפשרי, איזו אופציה שהוריהם וסביהם של בובר ופרק בחרו לוותר עליה, או שלא יכלו אלא לוותר עליה.

הנסיעה של השניים לאליס איילנד היא גם נסיעה אל ז'ורז'-איילנד ואל רובר-איילנד, אל עצמם ואל יהדותם. "בפריז", הם מספרים בפתיחת הספר, "כשאמרנו שאנחנו הולכים לעשות סרט על אליס איילנד, שאלו כמעט כולם במה מדובר. בניו יורק, כמעט כולם שאלו אותנו למה. לא למה עושים סרט על אליס איילנד, אלא למה אנחנו... זה יהיה ללא ספק שטחי מעט לומר שעשינו את הסרט הזה אך ורק כדי להבין מדוע היה לנו צורך או חשק לעשות אותו. עם זאת, התמונות שהספר מציג תנסנה להשיב על שתי השאלות הללו, ולתאר לא רק את המקום היחיד והמיוחד הזה, אלא גם את הדרך שהובילה אותנו אליו". לא במקרה המרואיינים הם יהודים או איטלקים, "הקבוצות הגדולות ביותר באליס איילנד... שאליהן הרגשנו, באופן אישי, קרובים יותר".

אליס איילנד של "סיפורים מאליס איילנד" יותר משהוא מקום הרי הוא דימוי, או ניסיון לנסח דימוי. במובן זה פרק ובובר ממירים דימוי בדימוי: ארצות הברית שעולה מהספר כבר אינה מקום פלקטי, משוטח, "ארץ בתולה פתוחה לכל נפש, ארץ חופשייה ונדיבה שחלכאי היבשת הזקנה יוכלו להפוך בה לחלוצי עולם חדש, לבוניה של חברה נטול עוולות ומשוללת דעות קדומות", אלא הופכת למקום של מאבק ביורוקרטי, אירופי, ולארץ שראשית עליך להתאים את עצמך אליה, לאמור ארץ שתהפוך אותך למתאים או שתמנע את כניסתך. עצם החלפת הדימוי הוא אקט פוליטי, גם אם נדמה ממרומי שנת 2009 שמשהו מן האקט הזה נשחק כבר. זה נרטיב אחר של הסיפור האמריקני, כזה שמוצנע לנוכח אתוס ה"תנו לי את היגעים, את העניים... את חסרי המולדת" שמציע שירה של אמה לזרוס שנחקק על פסל החירות.

הספר התיעודי הזה מעניין גם מפני שפרק יודע היטב כיצד משחקים בקורא. הסיפור האלטרנטיבי, הלא מסופר, מקבל קול בין השיטין. באליס איילנד, "בית חרושת לייצור אמריקאים", עברו עד 10,000 איש מדי יום. במשפט שנדמה סטטיסטי כקודמיו, מעיר פרק: "רובם לא שהו במקום יותר משעות ספורות; שניים או שלושה אחוזים בלבד נדחו". אלא שאחוזים וסטטיסטיקה הם כמובן מהשקרים הגדולים ביותר שאנו מספרים לעצמנו, ופרק יודע זאת. הוא חותם את הפרק הראשון בניסוח מחדש של הטיעון הסטטיסטי: "שני אחוזים מן המהגרים נדחו מאליס איילנד". ה"בלבד" הושמט מן החזרה הזו; ההיצמדות ל"שני אחוזים" והוויתור על "או שלושה" יוצרת אנדרסטייטמנט שהופך לדיסוננס לאור המשך המשפט – "משמעות הדבר מאתיים וחמישים אלף בני אדם. ומשנת 1892 ועד לשנת 1924, אירעו שלושת אלפים מעשי התאבדות באליס איילנד". הסיפור שמטושטש בַּאחוזים בכל זאת מקבל התחלה של פנים אצל פרק ובובר, הופך למספרים שלמים, גדולים, בלתי-מתווכים, שמבטלים כל מחיקה מחודשת דווקא מתוקף היותם גדולים כל כך, בלתי-נתפשים אלא כקבוצה.

הפנים מובלטים עוד יותר בפרק התמונות "אלבום" (המהגר האירי בעמ' 80, למשל, ניצב וגופו כמו תלוי באוויר בכבל נעלם שנמשך מחגורתו אל עגורן דמיוני, בלתי-נראה, בעודו נבדק בעניין על ידי אחד, ד"ר אוקונר); ובפרק הראיונות "זיכרונות", שמחזיק כמחצית הספר שתמונות המרואיינים משובצות בו, אך דבריהם הם שמעניקים להם פנים. העניין האמיתי בפרק הזה טמון במגוון המופלא של הדעות שמגלים המרואיינים ביחס לארצות הברית שאליה הגיעו. "ידעתי רק שהם עניים, כמוני," אומר ברוך קאזימוב על המהגרים האחרים, "שהם באו מקרב העניים ושהם בדרכם לפגוש עוד עניים. ידעתי שהחיים לא יהיו קלים לנו כאן, כי העניים הם עניים, לאן שלא ילכו". נתן סלומון גילה אמת אחרת: "קניתי לי חליפה, כל מה שהייתי צריך כדי להתלבש כמו אמריקאי. נראיתי אמריקאי. והייתי אדם חופשי". מה בין סלומון וקאזימוב? שניהם מהגרים יהודים שרואיינו על ידי פרק ובובר. שניהם עברו באליס איילנד. פרק ובובר מעניקים מקום לשוני בין מרואייניהם וכמו רומזים בכך הן על הצלחותיו של בית החרושת לאמריקאים והן על נקודות התורפה שלו – נקודות תורפה שפירושן שמשהו אינדיבידואלי נותר גם בתוצריו המובהקים ביותר.

---
עוד במדור השבוע: מנחם בן לא אוהב את החדש של ויזלטיר (אני דווקא כן); אריק גלסנר אוהב את הרומאן של עודד כרמלי; ודפנה שחורי מדברת עם אפרת דנון.