פורסם, וקצת קוצר, היום, 18.6.2009 במדור הספרים של טיים אאוט

לגרסא המודפסת, לחץ כאן

לאבד את הכבלים

סֶסַר אַיירָה, "כך הפכתי לנזירה", מספרדית: אורית קרוגלנסקי. הוצ' כתר, 124 עמ'.

מה בכלל העניין הזה עם הפיכה לנזירה? הבעיה בהתמודדות עם הנובלה קיימת רק אצל הקורא שכבול עדיין בשלשלאות לנרטיבים של אחדות.

לגיבורה של הסיפור קוראים ססר איירה. מה קרה לפני האירוע היא לא זוכרת, אבל את האירוע ואת חייה שאחר כך היא זוכרת היטב. כשהייתה כבת שש לקח אותה אביה לראשונה לאכול גלידה. הוא קנה לה גלידת תות, והיא טעמה ממנה, אך הטעם היה נורא – קר ומר – והיא לא הייתה מסוגלת לאכול עוד. אביה, שממילא ידע שקשה להתמודד איתה, הכריח אותה לאכול, ודרמה גדולה התפתחה שם, עשירה בדמעות ובגלידה נמסה. את השארית האחרונה אכל האב, ירק אותה בשאט נפש – כי אכן מר – ואז קרה מה שקרה, בשביל זה נכתבה הנובלה, לא ב"טיים אאוט" נגלה הכל, די לומר שזהו אותו "אירוע" מדובר שהשפעתו על חיי ססר ומשפחתה מכרעת. זה סיפור מצוין – סיפורו של האירוע – והוא כתוב היטב, רק שהעניינים אינם פשוטים לגמרי, כי מסיבה כלשהי מתייחסים כולם אל ססר כאל ילד, פונים אליה בגוף זכר – גם הוריה, גם מוריה, גם כל האנשים סביבה – ורק היא חושבת על עצמה כעל ילדה; ובכלל, גם ססר איירה שחתום על הספר, הוא סוֹפר גבר, ארגנטינאי שהביוגרפיה שלו דומה לזו של ססר איירה הילדה; ומה בכלל העניין הזה עם ההפיכה לנזירה?

כנראה שדי בכל אלה כדי להפוך את הנובלה של איירה לטקסט ספרותי מוצלח מאוד אבל גם כזה שנהוג לסמן כ"קשה" – פשוט כי הוא מציע תודעה-מספרת מורכבת יותר משאנחנו רגילים לה, פרוצה יותר, כזו שאחדותה מוטלת לפעמים בספק. קשה לדבר על הפסיכולוגיה של ססר, והיא יודעת זאת היטב: במפורש היא אומרת שבחרה לוותר על החיקוי ועל האופי. יש קרבה גדולה בין השניים: האופי, או תהליך בניית האופי, תהליך כינונו של הסובייקט, מבוסס תמיד על חיקוי, על כניסה אל הסדר החברתי באופן מימטי. ססר מבינה ש"אפשר לחקות כל דבר" (אם כי, מוכרחים להודות, היא סותרת את זה רק זמן קצר קודם לכן, בטענה אחרת), אבל היא מוותרת הן על החיקוי והן על האופי בהיעדר מושא לחיקוי. היא הופכת לבלתי-נראית – גם על פי עדותה, וגם על פי התייחסותה של החברה אליה: בעקבות אירוע מצער נוסף, המורה בבית הספר היסודי מחרימה אותה, וסוחפת אחריה את הכיתה כולה. אם נוסיף לכך מה שאפשר לכנות "עולם פנימי עשיר" – כלומר, איזה קיום-ביניים ששמור לססר בלבד, ושלאף אדם אחר אין באמת גישה אליו – הבלתי-נראוּת שלה מקבלת משמעויות ריאליסטיות לגמרי.

גם את המוטיבים שמלווים את סיפורה של ססר קשה לעתים לפצח (מרתק במיוחד מוטיב הרדיו, והדרך שבו הוא בונה את העולם עבור ססר). אבל בסופו של דבר מוכרחים לעבוד לפי הכללים שמציב הטקסט: על פי ססר, הדבר שאפשר להגדירו כמוזר הוא דווקא מה שברור שיש לו הסבר, אך ההגעה אל ההסבר היא בלתי אפשרית. "המציאות שהכרתי, המציאות שלי, לא הייתה מורכבת. להיפך, היא הייתה פשוטה ביותר, פשוטה מדי". ה"בעייתיות" של הספר הזה אינה בעלילה שקופצת (לכאורה) מנושא לנושא (הלכה למעשה היא סדורה לגמרי), או באיזה שימוש חריג בשפה. היא גם איננה בסתירות שססר מערימה בסיפורה (האם הזיכרון שלה מושלם או כושל? האם פשוטים חייה, או מורכבים?). הסיפור של ססר מושלם ושלם (גם אם לא נטול סתירות); הוא מלווה אותה מהאירוע המכונן הראשון של חייה ועד אירוע מכונן נוסף שמגיע בסופה של הנובלה, והוא מזעזע ובלתי צפוי; הוא כתוב בשפה שנענית לכל חוקי השפה; הוא עוקב אחרי ההתרחשויות בסדר כרונולוגי ואפילו באופן שמוביל מדבר לדבר. הבעיה, אם ישנה כזו, בהתמודדות עם סיפורה של ססר, היא אצל הקורא בלבד, שכבול עדיין בשלשלאות המודרניזם אל נרטיבים של אחדות, במקום להשתחרר לטקסטים של ריבוי אפשרויות.

"מנגנוני הנפש והשפה משונים כל כך", אומרת ססר. כמה מטופש, על כן, להניח לפני הנובלה הזו (לפניה, ולא אחריה) את ההקדמה (הטובה!) של אוריאל קון, על הסופר ועל יצירתו – הקדמה שחוסמת את הקריאה האמיתית, הנכונה, בספר הזה, ומכוונת אותו לחשיבה לפיה "הנובלות של איירה דומות לדגם הרכבה, לקווי מתאר גולמיים בשרטוט ארכיטקטוני או לסקיצה הנרשמת בחופזה בשטח". סקיצה? הנובלה הזו? כיצד הפכתי לנזירה – קווי מתאר גולמיים? "כתיבתו לא מתמסרת לפרשנות אינטלקטואלית והיא מתריסה כנגד הניתוח והביקורת" – כל זה עשוי להיות נכון, אבל מדוע לא יגיע לכך הקורא בעצמו? מה עוד שהנובלה של איירה בהחלט אינה טקסט חווייתי בלבד, אפשר גם אפשר לדבר עליה, למרות – ואולי דווקא בגלל – כמה אלמנטים פנטסטיים שאפשר לזהות בה, בעיקר בעמודיה האחרונים, המפתיעים.

פרופסור חכם לספרות, שהייתה לי פעם הזכות ללמוד אצלו, היה מסביר שכל בעיה סמנטית יכולה למצוא את תיקונה בעולם-אפשרי מדומיין כלשהו, כל עוד היא מיוצגת במשפט תקין לשונית. הנובלה של איירה תקינה לגמרי מבחינה לשונית, ועל כן ברי שאין בה שום בעיה, אין בה כל סוד שצריך לגלות, ואין ספק שאפשר לדבר עליה. היא בהחלט מוסרת עצמה גם להתנסות חווייתית, ודאי; אבל זו ההקדמה של קון שנועלת את הנובלה הזו, מגנה עליה מפני דיבור, מונעת אותה מן הקוראים. אלה – אם יתעלמו מן ההקדמה, או יקראו אותה כאחרית דבר – מוזמנים לגלות כאן טקסט חדש, מפתיע, לפרקים מסעיר ממש. אין לקוראים דבר להפסיד, מלבד כבליהם.

---
עוד במדור השבוע: סמי דואניס מדבר עם צ'יקי.