פוסט זה מכיל גילוי נאות - מבוא ותקציר הפרקים הקודמים - הבהרת סטטוס שיש בה לכאורה דיגרסיה - ברכות ומחמאות - דיון על חשיבות הדברים - שיחה על סאטירה - פנייה לעורכים ודברי סיום

הפוסט הבא יעלה לי, קרוב לוודאי, באהבתם של לפחות שני אנשים יקרים לי; ובכל זאת.
לפני כשלושה שבועות עצר אותי עודד כרמלי בקמפוס ושוחחנו במשך רבע שעה לערך על "כתם", על האנשים שמאחוריו ועל תפיסותיהם. השיחה הזו נבעה מכך שאת דעתי על הגליון הראשון של כתב העת הבעתי כאן, זמן מה לפני כן, בחריפות שאני עומד מאחוריה לגמרי. הגליון הראשון של "כתם" היה מוצר מתועב: הוא היה נחות, עלוב, מעליב ונבזי. ההתנהלות של ויזן וכרמלי בשבועות שאחרי יציאתו היתה, איך לומר, בעיקר מטופשת. יותר מכל, הרעש שנוצר סביב "כתם", אחרי צאת הגליון הראשון, לא היה לו דבר וחצי דבר עם שירה. איש לא עסק בַּשירה שפרסמו. נציגי "כתם" הגיבו על הפוסט שלי, אני הגבתי גם, ובכך תם העניין.
אז דיברנו, עודד ואני, ואני מוכרח לומר שמדובר באדם מרשים שמתנסח להפליא. היו כמה טענות שלו ששעשעו אותי, ברמת ה"על מי אתה עובד" של הדברים, אבל אחרות שכנעו אותי לגמרי, ובכל מקרה הודיתי שכצפוי אני ממתין לגליון השני. שבתי הביתה וקראתי שוב ושוב את הגליון הראשון. לא פחות משעתיים של קריאה רצופה, חוזרת ונשנית, שכללה גם גיחה ארוכה אל יונה וולך. זה נגמר בהבנה שהגליון הראשון אכן דוחה, אבל שאולי, עמוק מתחת לרפש, מסתתר משהו טוב. אחר כך נחתי.
כל זה גם בגדר גילוי נאות במקומות המתאימים.

את הגליון השני קיבלתי מעודד לפני שבוע ואני חוזר אליו כמעט מדיי יום. אני מניח שיש לי אובססיית "כתם" מסוימת, שזה לא מרגש כמו אובססיית שואה, אבל היות והתנסחתי בכזו חריפות נגד הגליון הראשון, היה לי חשוב להיות שלם עם האמירה הבאה: הגליון השני של "כתם" משמח אותי מאוד. ויובהר מייד: השירה בו איומה. מזל שיש יאיר הורביץ. עד כה, ולמרות שיש קפיצה דרמאטית במספר השירים שמתפרסמים בגליון הזה - ככלות הכל, זהו כתב עת לשירה - עדיין אין בו דבר שמתקרב ל"שירה", ואין בו איש שמתקרב להגדרת "משורר". אלה, כמובן, הגדרות מאוד אמורפיות, אולי אפילו אידיוסינקרטיות, אבל איש לא ישכנע אותי שציפי שטשוילי היא המשוררת הגדולה הבאה - למרות שהיה מי שניסה. בדיוק כמו שצאלה כץ אינה כזו, אתם יודעים. אגב, דווקא בגליון הראשון היה שיר אחד שתפס אותי היטב, ורק חבל שאיני זוכר מי כתבה אותו, אבל זה היה השיר על וינסנט. עוד יבוא עדכון לפוסט הזה ובו אתקן את עיוות הזכרון הזה. על כל פנים, העובדה שבכתב עת לשירה אין אפילו טיפת שירה, זו בעיה אחת - ואם תרצו אפשר לפטור את זה כעניין של טעם; אבל העובדה שעל עמוד השירים הראשון מכסה רישום בשחור-לבן שמונע את קריאת הטקסטים אי אפשר לחלוק עליי, נכון? ויש גם שגיאות כתיב והגהה מעליבות.

בינתיים יוצא שאני מקלל בְּמקום שבאתי לברך. על כן, ואחרי שגם כל זה נאמר, הנה הברכות. כי הראיונות עם ויזלטיר וב"צ נהדרים, פשוט כך, בנועזות שלהם, בסיכות שהם תוקעים היכן שצריך (זה נכון, מן הסתם, בעיקר בראיון עם ציפר); וחליפת האימיילים בין ויזן ואיציק לאור מרתקת. היא נבזית, כמובן, אבל מרתקת, ואף חשובה. כי כן, צודקים החבר'ה כשהם אומרים בפשטות ש"האיש הזה מלמד את הבן שלך ספרות באוניברסיטה", ו"מעזים" להזכיר ללאור שיש עוד כמה דברים בעולם מלבד הכיבוש. וצודקים גם בהבלטה שלהם שאומרת שכן, הם היו מפרסמים משורר נאצי בזמן מלחה"ע השניה, אם שיריו היו טובים מספיק. אני לא יודע אם נכון לקרוא לזה "אומץ", אני די בטוח שלא; אבל על הצהרה כזו אני חייב בכל זאת לברך אותם.

אני עדיין חושב שהמאניפסט שלהם אווילי במקרה הטוב. אני עדיין יודע שהעובדות המספריות שהם מציגים בנוגע להליקון - ובמיוחד התגובות שמצורפות ל"עובדות" - יכולות להקרא בכמה דרכים. לכל אמת יש לפחות שני צדדים, ונדמה לי שבמקרה הזה יש אפילו שלושה. אבל אפשר לומר בלב שלם שיש התפתחות מבורכת מן הגליון הראשון לשני: "כתם" עדיין אינו כתב עת "חשוב" לשירה - הוא יוכל להיות כזה אם יפרסם שירה טובה, בדיוק כמו שכל כתב-עת אחר יוכל להיות חשוב אם יפרסם שירה טובה באמת - אבל הוא כתב עת "חשוב" לספרות. כי בחשיפת המנגנונים שמניעים את הספרות העברית יש ערך. ויש ערך בהתבטאויות של לאור. ובאלה של ציפר. ובאלה של ויזלטיר. כשציפר אומר שהוא מפרסם את שבתאי פשוט כי ככה זה, כי "זו בעצם המשרה שלו" - זה חשוב. וכשכרמלי את ויזן מפרסמים שירים של הורוביץ, שנדמה לי שבודדים האנשים שנמנים על קהל היעד המיידי של "כתם" שקראו אותם או בכלל שמעו על מחברם - גם זה חשוב.

מדור הסאטירה שלהם, "כתמים", הוא הפעם נהדר באמת. את הקטע על רוני סומק לא הבנתי, אני מודה; אבל מודעות האבל על מות השירה הירושלמית והשירה התל-אביבית משובחות לגמרי, וקולעות בדיוק לנקודה, בדיגומים-קולקטיביים טובים מאוד (דווקא בדיגומי שירה הם חזקים שם...). גם הניסוח של המשפט שכולם חושבים, בדרך זו או אחרת: "בקרוב בהוצאת הקיבוץ המאוחד: כל כל-כתבי של כל כל-כותבי הוצאת 'הקיבוץ המאוחד'". והפרפרזה על וולך, כביכול מפיה של שולמית גלבוע, שלא יכולה לעשות כלום עם שני עמודים. נהדר, העמוד הזה של "כתם". בסיכומו של דבר - והנה אני אומר סופסוף את שנדרשו כמעט שמונה מאות מלים כדי שאומר - בסיכומו של דבר, מדובר בגליון לא רע בכלל, שלפחות באחד מעורכיו (את השני איני מכיר) ניכר שהוא מאמין במה שהוא עושה ופועל מתוך תשוקה ומתוך משנה סדירה למדיי. וכדי לא לסיים במחמאות, נדמה לי שלא מיותר להעיר שחבל שאת המהפך בדעתי הייתי צריך לעבור בראש ובראשונה מתוך שיחה אישית איתו, ולא מתוך כתב העת בגליונו הראשון. כי במין פרדוקס מתסכל למדיי, העובדה הזו מחזקת את טענתי שהגליון הראשון נועד בעיקר לעורר גלים ובאזז.
על כל פנים, אני מתרכך. ואני מחמיא כשמגיע. הפעם, אול אין אול, די מגיע. רק אנא, שוב, אנא: פרסמו שירים טובים.

לקריאה נוספת:
אלי אשד: המגזין הספרותי "כתם" וגוויעתו של "המנחם-פריזם". [אזהרת הגהה!]
דוד מרחב: בועטים בממסד הספרותי: "כתם", עיתון לשירה יומית
דרור בורשטיין: מה צריך כתב-עת לשירה. [רמז: מבקר שיכתוב משהו על השירה]
ליכטש: ספאם ואיציק

---
אבל הה, בי נשבעתי שאם איאלץ לקרוא עוד מאניפסט אחד השנה, או טקסט שמריח כמו מאניפסט, או משהו שעמד ליד מאניפסט - מישהו עלול לשלם על כך בחייו. שברו את גב הגמל: שחרזדה. פּפפפפט. די, נו.