השכנים ב"סופשבוע" פנו אל 24 אנשי ספר ואביגדור פלדמן אחד, וביקשו מהם להרכיב את רשימת 10 ספרי הפרוזה הטובים ביותר שנכתבו בעברית, מאז קום המדינה. תהליך הרכבת הרשימה מורכב מכדי שאסבירו כאן. נרג' עושים זאת במקומי, ומביאים גם את רשימת עשרת הספרים, ואת הבאים אחריהם בדירוג. במוסף "סופשבוע" גם נימקו נציגי הבוחרים בספרים את בחירתם.
זה כמעט אינסטינקט להתווכח עם רשימות כאלה, ותמיד קופצים אלה וצועקים חמס בשמו של פלוני שנפקד מן הרשימה. לא אני. לא הפעם. לא חמס. ראשית, מי שלוקח רשימות כאלה ברצינות הוא אדיוט. לא כך ייכון הקאנון הישראלי החדש. שנית, זו רשימה מעניינת. ושלישית, זה שאיני צועק לא אומר שאין לי מה לומר. אז אומר. בקצרה. ובנימה אישית למדיי. לא בהכרח "למה זה ספר גדול" או "למה זה ספר לא מוצלח". נכון, גם "למה אני מסכים", או "למה אני חושב שמדובר בטעות חמורה"; אבל גם "מה זה אומר מבחינתי". מקובל? מתחילים.

יעקב שבתאי, "זכרון דברים"
המקום הראשון ברשימה, והמקום הראשון ברשימה הפרטית שלי. קשה לתאר את חוויית קריאת הבתולין של הספר הזה, שנוגח בקוראיו ומאמץ אותם אליו, מצליף בהם ומלטף. מי שתוהה כמה נוראים יכולים להיות חייהם של צזאר וישראל וגולדמן, יגיע עד מהרה אל הגרוטסקה המצחיקה כל-כך, העצובה כל-כך, הנדודים בין בתי הקברות של תל אביב. לא, אין דבר משמח שיכול לנבוע מספר שנפתח ביום שרב גדול ובמסע בין בתי קברות. אריק גלסנר מדבר ב"סופשבוע" על תחושת אופטימיות שמלווה אותך אחרי הקריאה ב"זכרון דברים". אני לא מסכים. "זכרון דברים" מותיר אותך מאובק ודמוע, יגע ומתנשף. אין מקום לאופטימיות. אין מקום לדבר. אם להיות סובייקטיבי לגמרי, איני מצליח לחשוב על ספר שהשפיע עליי יותר. במובן הפשוט ביותר של המשפט, החיים אינם יכולים להיות אותו הדבר אחריו. וכן, יקיריי, זה אומר שהכל הופך רע יותר. העניין הוא בכך שזהו מחיר ששווה לשלם.

יהושע קנז, "התגנבות יחידים"
הרשימה הזו גרמה לי לרצות מאוד לקרוא שוב שני ספרים, ו"התגנבות יחידים" הוא הראשון בהם. נעה מנהיים כותבת על האאוטסיידריות שהספר הזה מייצג, ביותר מרמה אחת. היא צודקת, כמובן. יש משהו מהמם בהתנהלותו של קנז, ומשהו מהמם ב"התגנבות יחידים".

ס. יזהר, "ימי צקלג"
לפני חודשים רבים עוררתי עלי את חמתם של כמה מבאי הבלוג, ואת אהדתם של כמה אחרים, כשהצהרתי, בדיון שהתחיל בכלל ביואל הופמן, שאת "ימי צקלג" לא קראתי, ואף איני מתעתד לקרוא. יתרה מזאת, נדמה לי שאמרתי, לא תשכנעו אותי שכאלף עמודים על גרגרי החול של הנגב הם באמת קריאת חובה. יזהר ו"צקלג" אולי מהפכניים; העברית אולי מהפנטת לגמרי; אבל מותר לי להשתעמם. ובנוגע ליתרה מזאת - כן, בעיניי הַאְדָּרַת הספר הזה בשנים האחרונות נובעת מאליטיזם גרידא; אליטיזם שבהחלט ייתכן שיש לו כיסוי, וממילא אין לי דבר נגדו, אבל אליטיזם. לראשונה מזה זמן רב, רב מכדי שאזכור, אני חולק על אריק גלסנר מכל בחינה אפשרית. לא, אין מדובר ב"נייר לקמוס [...] שבוחן את מידת המחוייבות והדאגה למעמדה של הספרות הישראלית בהווה". ראשית, כי זה לא הווה. זה 1958. שנית, אם אני מפסיק להתמם ומבין את דבריו של גלסנר כפי שהתכוון שיובנו, מדובר בעיקר בתפלצת מילולית. אם ארצה לסבול, אבחר ב- S/M (או ב- S/Z...). משניהם אפשר לפחות להפיק איזה Jouissance. שלישית, הנה האליטיזם: "אנחנו דואגים יותר לשלומה של הספרות העברית". נו, בסדר. אם זה עושה לכם את זה. גלסנר מהמר שאולי אלף צעירים (בני 20-30) קראו את הספר הזה. אני מניח שהוא צודק. על אלה שקראו אפשר לומר שיש להם עצבים מברזל. על אלה שלא קראו, דומני כי אי אפשר לומר דבר, מלבד זאת: אנחנו לא אוהבים לסבול אם זה לא ממש הכרחי; ואם כבר לסבול, אז שתהייה בחורה או שיהיה רולאן בארת, הי"ד, ולא מחלקת לוחמים מיוזעת.

דויד גרוסמן, "ספר הדקדוק הפנימי"
קצת גבוה, לא? מקום רביעי? נו, מילא. אמרנו שלא לוקחים את זה ברצינות. אבל נניח שהיינו לוקחים את זה ברצינות; אז:

עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך"
באמת?! אני מודה שהפתיעו אותי. ברור שעוז יהיה ברשימה, אבל אם הייתי צריך לחזות את התוצאות מראש, הייתי מהמר שעורכי הרשימה יציבו כאן את "מיכאל שלי" המפומפם כל-כך בוועדת הנובל. בחירה מעניינת ולא צפויה.

דויד גרוסמן, "עיין ערך אהבה"
כן.

ש"י עגנון, "שירה"
אני חוזר אל עגנון, ולא רק בהנאה. מבחינת עונג גרידא, לא משום בחינה רטורית או אחרת, הוא תמיד היה בעיניי או מלהיב לחלוטין, או משעמם כמו תפילת מעריב בנחלאות. כאן הוא מלהיב. זה הספר השני ברשימה שאני רוצה לקרוא שוב, ובקרוב. זה לא יקרה במלואו. הוא מאוד גדול, הספר, והזמן שלי קטן. אבל הוא מהעגנונים המענגים, ואני גם אוהב מאוד את הכריכות של הוצאת "שוקן" בסדרת כל-כתבי.

אורלי קסטל-בלום, "דולי סיטי"
אני לא יודע. כן? לא יודע. הספר הזה לא הצליח אצלי. שמעתי את ד"ר רוני הלפרן מדברת עליו; קראתי עכשיו את ד"ר סמדר שיפמן ב"סופשבוע". נ' אוהבת אותו. המלאכית אוהבת אותו. נדמה לי שהרוזנת אהבה אותו. אתם מזהים דפוס? זאת אומרת, בינינו, ייתכן שזה באמת ספר שרק נשים יכולות להזדהות איתו באמת? אני יודע, זו טענה זולה, אבל זו בדיוק הנקודה: אני לא טוען כלום. אני רק תוהה. אולי בזמן אחר. אולי במציאות אחרת. אולי. בעיקר אולי.

א.ב. יהושע, "מולכו"
הו, כמה כן. אני מאוהב בספר הזה לגמרי. המסע הכפול של מולכו בחיפוש אחר האני ואחרי האני-של-אשתו מטיל אותו אנה ואנה, מחיפה לירושלים ואל הגליל ולברלין וחזרה לארץ ושוב אל ברלין. אני מכיר אנשים לא מעטים שמצאו אותו מייגע. בעיניי, מולכו הוא אחת הדמויות המרוסקות המרשימות ביותר, לא מעט בזכות העובדה שמולכו עצמו אינו יודע כמה הוא מרוסק. צזאר וישראל וגולדמן של שבתאי יודעים היטב שהחיים שלהם גמורים. הם מזיינים ואוכלים וישנים וחם להם מאוד בקיץ, וכל הזמן הם יודעים שהכל נגמר. מולכו לא יודע כלום. בדיוק בשל כך הוא מכמיר לב כל כך, אפקטיבי כל כך, והמסע שלו הוא המסע של כל אחד מהקוראים שאינם פתיים מספיק כדי להאמין בכל הטוב שבעולם.

במקום העשירי שני ספרים, שעל אף אחד מהם אין לי מה לומר, וזה לא אומר עליהם כלום: "בכפיפה אחת" של עמליה כהנא-כרמון, ו"מר מאני" של יהושע.

רשימת המקומות 12-40 מעניינת לא פחות. לא ברור אם גם היא מסודרת לפי הדירוג, אבל סביר להניח שכן. שימו לב שברשימה שבנרג' נשמט הספר האחרון, "רקוויאם לנעמן" לבנימין תמוז. מה אומר? אני חושב ש"החיים כמשל" נהדר; "מיכאל שלי" מופיע כאן; "ספר יוסף" הוא תענוגי לגמרי, וגם ההופמן היחיד שממש קראתי ונהניתי ממנו. אבל אז אני תוהה: האמנם הגיע "המעברה" של בלס למקום גבוה מ"סוף דבר" של שבתאי? מתמיה. ויותר מתמיה מקומו הגבוה ברשימה של "החולה הנצחי והאהובה" לחנוך לוין מעל שניהם. "שואה שלנו" מעל "אדם בן כלב" ו"החי על המת"? "געגועי לקיסינג'ר" במקום "צינורות" המפתיע ומרענן ממנו? "חמסין וציפורים משוגעות" (!!!) לפני "רומן רוסי" ואפילו לפני "חירבת חיזעה"? נו נו, מי אמר שאנשי הספרות חבר קפוצי-ישבן המה.

שלוש הערות לסיום. הראשונה, שצודק מנחם פרי המתגאה, באתר (הנהדר, היעיל והמשתלם!) החדש של "הספרייה החדשה", ובמודעות ב"הארץ", על ריבוי ספרי ההוצאה ברשימה הזו. אין מה לומר, לאיש מגיע כל הקרדיט שהוא לוקח לעצמו - ואני אומר את זה מבלי לשכוח שהוא פירק את הדוד פרץ לטובת רווחי ההוצאה. ההערה השניה היא פופוליזם זול אך כן: בעיניי, שמוליקיפוד עולה על כל "תרה" (בנרג' מאפשרים לכם לדרג). חצי דודה הייתי נותן בשביל לקבל בחזרה את העותק המהוה של ילדותי. ולסיכום: אביגדור פלדמן?!