עיצוב פנים וחוץ

דונלד הרינגטון, "הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו", מאנגלית: אסף גברון. הוצ' טובי, 366 עמ'

"הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו", המתרחש בעיירה אמריקנית על פני כמאה שנה, הוא רומן אינטרטקסטואלי מלא חדוות יצירה וחמלה אנושית.

בעולם צודק יותר, היה ספרו המרהיב של הרינגטון מתורגם לעברית כבר לפני כעשרים שנה (באנגלית הוא ראה אור בשנת 1975). "הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו" הוא כל שאפשר לקוות לו מספרות אמיתית: חכם ומרובד, ובכל זאת "ספרותי" במידה לא מאיימת, תרגיל מהנה באינטרטקסטואליות, ובעיקר – סיפור נהדר, נוגע ללב, מימוש מרשים של רעיון שאמנם עשוי להישמע טרחני בתחילה, אך מתגלה מעמוד לעמוד כהברקה אמיתית.

לכנות את הספר הזה "סאגה משפחתית" (כפי שמתבקש לכנותו) פירושו לגרום לו עוול שלא במתכוון. מייד נדמיין חווילה ויקטוריאנית מוקפת השדות, או (נורא עוד יותר), איזו עיירת רפאים מדברית, במערב ארצות-הברית של אמצע המאה ה-19. לא; הסאגה המשפחתית של הרינגטון אין בה דבר מן המדבר, אין בה ויקטוריאניות מיופייפת, וחווילה יש בה אחת בלבד, וגם היא רק נרמזת וממילא נזנחת במהירה. לא: יש כאן משפחה וסיפור רחב יריעה, אבל אין בספר דבר מן ה"סאגה" הסטריאוטיפית. זהו סיפור שמתחיל באחים נוח וג'ייקוב אינגלדיו, המתיישבים הראשונים בחבל האוזרק (או מוטב: המתיישבים שחושבים שהם הראשונים. או נכון יותר: אלה שפשוט מסלקים את האינדיאנים האחרונים מן החבל). הוא מתפרש על פני למעלה ממאה שנים וכשישה דורות. ראשיתו פחות או יותר בימי נשיאותו של מרטין ון-ביורן (בראשית המאה ה- 19), ובהמשך הוא נע בקלילות דרך הטבח המורמוני הנורא ביוטה, דרך מלחמת האזרחים האמריקנית, דרך השפל הכלכלי הגדול, תקופת היובש ומלחמות העולם – קורות משפחת אינגלדיו נשזרות בתולדות ארצות הברית באורַח כמו-פורסט-גאמפי. אין לטעות בקלילות הזו: אין היא נובעת מקלות ראש, אלא מלב קל ומחדוות יצירה אמיתית, שקשה להחמיצה. הרינגטון אוהב את גיבוריו ומתעניין בהם באמת. גם המספר שלו, יגלה מי שיגיע אל סוף הספר, חומל ומתרגש, מתעניין ומתערב – בלי לגלוש לקיטש, בלי להעיק בסכריניות.

אז מה לְסיפור המשפחה הזה, שהוא סיפורה של העיירה סטֵיי מור – העיירה שיסדו האחים ושמקור שמה, כמו מקורם של רוב החפצים והאנשים שמוצאים את דרכם אליה, בטעות ובאי-הבנה – מה לאלה ולארכיטקטורה? הספר מתחזה למחקר ארכיטקטוני; זהו ה"תירוץ" לכתיבתו: כל פרק נפתח באיור של בית, והפרקים מסודרים בסדר הכרונולוגי של בניית הבתים בעיירה. נהדר לגלות שהתירוץ-לכתיבה לא הופך לשטיק, לא הופך (לחלופין) לסד שכובל את הטקסט במבנה אחיד מאולץ. מן הסקירה הארכיטקטונית עובר המספר לסיפוריהם של האנשים שגרו בבתים: "אנחנו מעצבים את הבניינים שלנו, ואחר-כך הם מעצבים אותנו", הוא אומר (עמ' 85) כמעט בדרך אגב – טכניקת מסירה שהוא מאמץ לעצמו לאורך הספר, ושמטעינה את הטקסט באירוניה דקה ובהומור.

בראיון לרגל צאת הספר בעברית, סיפר הרינגטון כי הושפע מ"מאה שנים של בדידות" למארקס. "השפעה" היא דרך אחת להגדיר אינטרטקסטואליות: מעבר לשימוש המבריק, המהוקצע, שהוא עושה בריאליזם מאגי, הרינגטון מתכתב – כנראה במודע – עם ספרו המוערך-מדיי של מארקס. את מלקיאדס, הסוחר-הנודד הערמומי של מארקס, מחליף כאן אלי ווילארד, הסוחר הערמומי לא פחות, שמביא לסטיי מור – כמעט בטעות – שעונים ומספריים וסכינים ושומן לווייתנים לתאורה ועגלות שנוסעות ללא סוסים. היכן שמארקס מסרב להמית את אורסולה שלו, אם-המשפחה האדירה, מוביל הרינגטון את ג'ייקוב אינגלדיו אל מותו המתבקש. את מגיפת נדודי-השינה של מארקס מחליפה כאן מחלת הפרייקס המסתורית, שתוקפת את מי שעובד קשה מדיי ומנטרלת אותו לחודשים ארוכים. על משבר הבננות של מארקס מפצה כאן "תור העלטה". קשה להחליט, בקריאה אינטרטקסטואלית כזו, אם התמוטטותה של סטיי מור מתחילה כבר במותו של ג'ייקוב, או שמא אלה הדורות הבאים והעולם המשתנה שבו עיירה תמימה כסטיי מור פשוט אינה יכולה להתקיים; במילים אחרות – אם אלה ה"סטיי מורונים" (כינוי שגם המספר מצטדק ומבהיר שאין בו כדי לרמוז, במשחק מילים, על טיפשותם של תושבי העיירה) שאשמים בקריסת האוטופיה של סטיי מור, או שמא אלה "אנחנו", המקיפים אותה, שאינם מאפשרים את קיומה. מה שבטוח הוא שהיכן שלמארקס אין ברירה אלא להעלות את מקונדו השמימה בסערה אחרונה של אבק, מבקש הרינגטון הרחום ממנו להבטיח מנה של נחמה לדמויותיו. בעוד שאאורליאנו-בַּבִּיולוניה של מארקס מפענח סוף-סוף את הקוד שבכתבי מלקיאדס וקורא בהם את סופו-שלו, הרי שוורנון אינגלדיו, צאצאו האחרון של ג'ייקוב, והאיש שביודעין מבקש לשמור על תוארו כאינגלדיו האחרון, חייב, מתוקף היותו דמות בספר חומל ואוהב כל-כך, להבין לאן מוביל הטקסט שהוא קורא, ולוותר על הקריאה לטובת התקווה. "גזע-צאצאים שנידון למאה שנות בדידות אינה ניתנת לו הזדמנות שנייה על האדמה", חותם מארקס את ספרו (הוצ' עם עובד. מספרדית: ישעיהו אוסטרידן). הרינגטון לא מכיר בטענה הזו: התנגשות הזמנים שחותמת את ספרו של מארקס באפוקליפסה אדירה, כשהכתבים מן העבר נקראים בהווה ומגלים את העתיד-המיידי, מביאה אצל הרינגטון דווקא הבטחה לעתיד.

לעניין התרגום אפשר להעיר כי אסף גברון כבר הוכיח עצמו כמתרגם קשוב ורב-המצאות, בהתמודדותו עם השפה הבלתי-אפשרית בספרי ג'ונתן ספרן-פויר, "קרוב להפליא ורועש להחריד" ו"הכל מואר" – קוראי ה"כל מואר" ימצאו ב"סטיי מור" ואנשיה הרבה מטרחימברוד של פויר – ובתרגומו המוצלח ל"תשעה סיפורים" של סאלינג'ר. הפעם מוכרחים להודות כי כמה מבחירותיו נדמות תמוהות: "טוב, הק" (עמ' 192), שיכול היה להיתרגם בקלות ל"טוב, לעזאזל"; או "זאת עובדה?" (שם) שמפקיעה את השאלה הרטורית "is that a fact?" מן התחום הרטורי-גרידא. דוגמאות כאלה וחמורות מהן מנקדות את הטקסט – לא רק בדיאלוגים שעיקרם אותו דיאלקט אוזרקי – וחבל. עם זאת, בהתחשב בקושי האינהרנטי שבתרגום האנגלית השבורה של האוזרקים, חייבים לשבח את גברון על תרגום שמשכיל להכיל את שפתם, ובכל זאת נותר קריא וברור. אם נכונה השמועה והוצאת טובי אכן עתידה לשמח אותנו בתרגומים נוספים לספרי הרינגטון, מוטב, בכל זאת, לנקד בַּמשפטים הרלוונטיים את המילים שהאוזרקים משבשים. כמו כן מוטב להחמיר בהגהת הספרים הבאים. אני מקווה כי מדובר במחלות ילדות: זהו הספר העברי הראשון של הוצאת טובי הירושלמית, שפרסמה עד כה ספרים באנגלית, ביניהם תרגומים לאנגלית של גדולי הספרות העברית העכשווית. הבחירה ב"הארכיטקטורה" כספר הבתולין העברי של ההוצאה ראויה לכל שבח. בעמודו האחרון של הספר נדפס משפט שמעורר ציפייה לבאות: "טובי הוצאה לאור מוציאה ספרים נחמדים". כמה תמימות יש במשפט הזה, וכמה הוא קולע לרוח הספר אך מחמיץ את העיקר: "הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו" אינו סתם "נחמד". גם ברגעיו הנוגים ביותר, הוא אחד הספרים המשמחים-את-הלב ביותר שראו אור בעברית בחודשים האחרונים. "לימוד הארכיטקטורה הוא דבר מצוין", מבטיח המספר של הרינגטון (עמ' 169), וצודק.

---
ועוד במדור השבוע: אריק גלסנר על סמי שלום שטרית, אירי ריקין על "פונדמנטליסט בעל כרחו", יותם ראובני על נאומי הזכייה של חתני פרס נובל לספרות, ועוד.