תכננתי לפתוח בעובדה כי בהמשך להבטחה בשבוע שעבר, אכן הושלם הכיבוש, אבל לאור כותרת הביקורת שמתחת, אולי מוטב רק לומר שאני מתחיל לכתוב מדי פעם גם במדור הספרים של "טיים אאוט", בעריכת סמי דואניאס. המאמר הזה התפרסם אתמול, 16.7.2007

לגרסא המודפסת, לחץ כאן

הכיבוש משחית

סמי שלום שטרית, "עין הבובה", חרגול / עם עובד, 205 עמ'

נקודת הפתיחה של "עין הבובה", מרתקת, אבל חבל שהמשורר סמי שלום שטרית בחר ללכת ברומן הראשון שלו בדרכים הקלישאתיות של הפרופוגנדה הפוליטית.

בראשית מסעו לפלשתינה, מגיע יצחק קומר, גיבורו האומלל של ש"י עגנון ב"תמול שלשום", למועדון הציונים בלמברג. הציונים הגדולים מתפלאים לקראתו, "תמהים היו עליו שהולך לפלשתינה". כל כך למה? שהרי ברי להם כי הציוני אמור לנסוע ל"קונפרציות", או ל"קונגרס", "וטעו לחשוב שתכלית הציונות אסיפות, ותכלית אסיפות נאומים, ותכלית נאומים תעמולה, ותכלית תעמולה – תעמולה". ומשהתברר כי ארץ ישראל, התכלית האמיתית, רחוקה היא, "החליפו את הרחוק והקשה בקרוב והקל".

הרומן החדש של סמי שלום שטרית, "עין הבובה", רחוק מאוד מן הציונות, אך ודאי שזו אינה הבעיה. אדרבא, הוא אמיץ ומאתגר את הקונצנזוס. באקלים הפוליטי-תרבותי הנוכחי, הוא אף שערורייתי. כל זה נפלא, כמובן, אלא שהרומן הוא גם הבחירה הקרובה והקלה בתעמולה שתכליתה תעמולה. הסיפור הנועז-לכאורה ששטרית מתיימר לספר קורס תחתיו מעודף פרופוגנדה, במובנה הטהור והנחות ביותר. הוא קלישאתי, שחוק ומטיפני; רומן שבוותרו מראש על סיפור וספרותיות, נגזר דינו כי יטיף למשוכנעים ממילא.

"עין הבובה" כתוב בגוף ראשון, כיומן שנפרש על פני שבעה ימים. לינדה ששוּן היא כתבת חדשות אמריקאית, המוצבת במזרח התיכון המבעבע של ממשלת שרון הראשונה. אביה הוא יהודי עיראקי, ואמה ערבייה מיפו שמשפחתה עקרה למצרים ב-1948. היא מוזמנת על ידי סאלח, מפקד אחד מארגוני ההתנגדות הפלסטיניים, לצלם סרט תיעודי על שלוש נשים שעומדות לבצע פיגוע התאבדות.

נקודת הפתיחה מרתקת: עיתונאית יהודיה-ערבייה - שזהותה מסוכסכת (כך אנו מתפתים לרגע קצר להאמין) אך היא-עצמה אמורה להיות ניטרלית - מוזמנת לתעד את ביטוי-השיא של הסכסוך. מה חבל שכבר בעמודי הפתיחה מסרב שטרית לאופציות הרבות המונחות לפתחו, לו היה אמנם מבקש לספר סיפור. מפני שעד מהרה מסתבר כי נפשה של לינדה אינה באמת מסוכסכת, וכי יש טובים ורעים ברורים בסיפור הזה. גם כשמותר לה לחשוש לחייה, כשצוות הצילום מגיע לג'נין ומן הרכב המלווה מזנקים שני צעירים רעולי פנים, אנשיו של סאלח, שעורכים "חיפוש מדוקדק על גופינו", ואז קושרים "לעינינו סרט בד שחור" – מפטירה לינדה ביומנה באיזו נונשלנטיות בוטה: "הופתעתי, ואולי נלחצתי קצת". טוב שלינדה ביקרה בישראל הבדיונית שלה בראשית שנות ה-2000. מותר להניח כי לאלן ג'ונסטון, כתב הבי.בי.סי, יש סיפור מעניין לספר לה.

היות וישראל היא באופן גורף ביותר ה"רעה" בסיפור הזה, ברור שיש סוכן שב"כ שממתין ללינדה בכמה הזדמנויות (סוכן שהוא גם, כפתור ופרח, בן דודתהּ מדרגה שנייה! הביטו במשפחה הזו וראו את החברה הישראלית מוגשת על כף); ויש גם טנק של צה"ל שעולה על בית בג'נין, רגעים ספורים לפני שיושביו (בהם שלוש המתאבדות בפוטנציה) נסים ממנו על נפשם. בין אינספור התייחסויות חד-ממדיות, עשויות בגסות, לצבא הכיבוש ומדינתו, נמשך הרומן עד לסופו הטרגי – נקודת-אור קלושה של "ספרות", שאפשר, עם מעט רצון טוב, לקרוא אותה כאמירה מיואשת על כך שאין תוחלת לאף צד במאבקו.

הדיכוטומיה הברורה בין טובים ורעים אצל שטרית מנטרלת מאליה כל אפשרות לעניין ספרותי אמיתי. שהרי אפילו לא היה זה ספר שרואה אור בעברית, בישראל, בשנות האלפיים, אלא רומן היסטורי שגיבוריו מתים מזה מאות שנים, וארצם מתה איתם – גם אז היינו נותרים עם דמויות פלקטיות, שבלוניות ומשעממות באי-התפתחותן; דמויות שמחברן התעצל – או אולי לא חתר - לעצב אותן, לבנות להן עולם פנימי. הוא בנה להן רגש, בזאת אין ספק, והשתיל בהן גם תחושה-פנימית, אמורפית למדי, של צדק פוליטי. אך גם המעט הזה בטל בשישים לנוכח ההטפה הדידקטית, הלא מנומקת, שהיא חלקו הארי של הספר.

סמי שלום שטרית יודע לכתוב היטב. הוא יודע לרגש ולבנות קול כן ואמין. הוא עשה זאת בהצלחה גדולה בספרו "שירים באשדודית" (אנדלוס 2003), שם מתכונן קול מזרחי מרשים ואפקטיבי, אישי ובכל זאת ציבורי, קול ישראלי מאוד שכולל בחובו הן את המרכז האשדודי והן את הפריפריה התל אביבית. עוד ייאמר לזכותו – גם בהקשר ספרו החדש – כי אינו נרתע מעימותים או מהבעת דעה "אחרת", אנטי קונצנזואלית במובהק ובמודע. אך כשדעות אלה מנותבות לכדי תעמולה באצטלה של ספרות, לא נותר אלא להתעצב. "עין הבובה" מסרב לרומם את עצמו מעל למי האפסיים העכורים של הפרופוגנדה הפוליטית, וכשמדובר ביוצר שכבר הוכיח את כשרונו, מצער הדבר שבעתיים. הכיבוש, איך נאמר, משחית גם את הספרות.

---
עוד במדור השבוע: יעל ישראל על "הכלב היהודי" (אני חייב לומר, במחילה, ובלי שום קשר ליצירה בכלל-בכלל, שהספר הזה תמיד נשמע לי כמו משהו שמצאו בארכיון גבלס: "הכלב היהודי והדרכים בהן הוריד את גרמניה אל השאול, 1890-1925"); וליאור אלפרוביץ' על "בעבי השיר" לאצ"ג, שכבר אמרתי לכם שהוא ספר מהמם לגמרי.