לגרסא המודפסת, לחץ כאן

ברוכים השבים

דונלד הרינגטון, "כשהמלאכים נחים", מאנגלית: אסף גברון. הוצ' טובי, 241 עמ'

הספרות היא תמיד סימולציה של עולם, והרינגטון בונה, בעזרת דוני המספר, עולם שכולו סימולציות הניצבות זו על כתפי רעותה. אם נממש את כוחנו כקוראים ונסגור את הספר, אז יתממש חוסר התוחלת הספרותי במלוא עוצמתו. המוות הוא הדבר היחיד האמיתי בסטיי מור של "כשהמלאכים נחים", אבל הביקור החוזר בעיירה שברא דונלד הרינגטון מספק חוויית קריאה מלאה חיים

לפני כשנה החלה הוצאת טובי להוציא לאור גם ספרים בעברית. עד אז פרסמה רק באנגלית (בין היתר גם תרגומים של יצירות מופת עבריות). הרומן הראשון שראה אז אור בתרגום עברי היה "הארכיטקטורה בחבל האוֹזַרק בארקנסו", ספרו המקסים של דונלד הרינגטון, המגולל את קורותיה של סטיי מור, עיירה זעירה בארצות הברית של אמריקה ומספר את סיפורם של אנשיה בעזרת בחינת השינויים הארכיטקטוניים בעיירה הבדיונית. "הארכיטקטורה" הוא ספר נהדר באמת, והרינגטון התגלה בו לקורא העברי כסופר רב המצאה – מחמאה שאין להקל בה ראש, דווקא מפני שבהחלט ניתן לקרוא את ספרו כגרסה אמריקנית של "מאה שנים של בדידות" לגבריאל גרסיה מארקס. במידה זו או אחרת, דווקא האינטרטקסטואליות של "הארכיטקטורה" והישענותו של הרינגטון על האפוס של מארקס אפשרו לרומן להיות מקורי כל-כך.

עתה רואה אור בעברית "כשהמלאכים נחים", שנכתב כעשרים שנה אחרי "הארכיטקטורה". גם הוא, כמו "הארכיטקטורה" ורבים מספרי הרינגטון, מתרחש בסטיי מור, הפעם בפרק זמן קצר הרבה יותר – סביב 1944. ילדי העיירה נחלקים לשני מחנות: בעלות הברית ומדינות הציר. זה נוח מאוד כשרוצים לקבוע קבוצות לבייסבול, אך במהירה חורגת המערכה מתחומי המגרש, ומלחמה אמיתית פורצת בין שני המחנות. דוני, המספר שנזכר בילדותו באותם ימים, היה "יפנואיד" מ"מדינות הציר" - "לא שמישהו מאיתנו בציר נולד יפנואיד או נאצי, אבל נולדנו אאוטסיידרים, נולדנו חברים בקבוצה-של-אתם בניגוד למתנשאים מהקבוצה-של-אנחנו". הוא גם היה העורך והכתב היחיד של ה"סטיי מורנינג סטאר", עיתון שהדפיס והפיץ בעצמו בין התושבים. הוא עתיד לקבל את מנת החדשות שלו כשהצבא האמריקני "יכבוש" את העיירה ויהפוך אותה לזירת אימונים.

מעבר לְסיפור משעשע על עיירה אוטיסטית כמעט, חלק הארי של הספר מבקש לכרוך שלושה צירי עלילה זה בזה. ציר ראשון הוא סיפור מלחמת העולם השנייה, המאיימת לרוקן את העיירה מגבריה. בְּמלחמת-הילדים בעיירה הופך הרינגטון את ההיסטוריה על ראשה ומכריח את קוראיו להזדהות דווקא עם "מדינות הציר". הזדהות כפויה זו עם ה"יפנואידים" ועם ה"נאצים", כמו מבקשת להוציא את העוקץ מן המלחמה הגדולה, האמיתית. חוסר התוחלת האינהרנטי לַמלחמה הגדולה מועצם כשמסתבר שאפילו החיילים האמיתיים שמגיעים לסטיי מור מבקשים רק "לשחק במלחמה". כלי הנשק שלהם יורים כדורי סרק; הרימונים שלהם רק מותירים כתמי צבע; המוקשים שלהם עושים בעיקר רעש – "הם לא יפגעו באף אחד כשהם יתפוצצו. אולי יפחידו כמה כלבים וחתולים ופרות". יתרה מכך, החיילים המתאמנים מתחלקים בעצמם ל"יפנואידים" ול"ינקים". הם מתגלים אז כגרסה מבוגרת, כאילו רצינית, של ילדי העיירה. על רקע הילדותיות הזו מתגלה הזוועה האמיתית: בעולם הזה של סימולציות וסימולקרות, הדבר היחיד שמתברר כאמיתי ובלתי הפיך הוא המוות עצמו. המוות הזה עתיד להתגלגל אל העיירה, להרוות אותה באלימות שתעלה על גדותיה בשיא שובר לב.

סיפור התבגרותו של דוני הוא ציר העלילה השני, ובמידה רבה הוא סיפור של חניכה לכתיבה. מעיתונאי מטעם עצמו הופך דוני למי שביותר ממובן אחד, אינו יכול שלא לכתוב. החניכה לכתיבה מובילה אותו להיכרותו הראשונה, האמיתית, עם האֶבֶל, אבל שיהפוך, ככל שהסיפור יתקדם אל קצו, למוחשי וכבד יותר, אבל שבחלוף הזמן ייאלץ להכיל מושאי אבלוּת רבים יותר. ההכרח לכתוב מתברר כנובע מטרגדיה גדולה.

ציר העלילה השלישי, הכורך את שני אלה יחד לחבל חזק המושך את העלילה כולה, מציע דיון מעניין במקומו של הקורא בספרות. הספר רצוף פניות אל הקורא, ככזה המכונן את הסיפור בעצם קיומו. דוני יודע שללא קורא אין סיפור, והכוח שהוא מעניק לקורא הוא לכאורה בלתי מוגבל. אם ימְנע הקורא מן הגשם לרדת באחת הסצנות, לא יוכל דוני לעשות כלום. פעמים נדמה הדבר כאקט רטורי גרידא, אלא שפעמים רבות יותר זהו מהלך מעניין של ערטול התחבולה, אקט כמו ברכטיאני שנועד לומר: זכור כי זוהי ספרות ולא מציאות, וזכור – אתה, הקורא – כי הכל תלוי בהבנתך וברצונותיך.

בד בבד, זו תזכורת נוספת לתמה הגדולה של הספר: העמידה על הזיוף, הצבעה על חוסר התכלית. הזיוף נגלה ברומן במופעים שונים ומגוונים, מהקְלטות של מלחמה שנועדו ליצור אווירת קרב ועד להמצאת ידיעות חדשותיות כדי שיהיה מה לפרסם בעיתון. הספרות היא תמיד רק סימולציה של עולם, והרינגטון בונה, בעזרת דוני המספר, עולם שכולו סימולציות הניצבות זו על כתפי רעותה. אם נממש את כוחנו כקוראים ונסגור את הספר, אז תתממש חוסר התוחלת הספרותית במלוא עצמתה.

כשהמלאכים נחים" נפתח בפנייה אל הקורא ומסתיים בפנייה דומה. לא בכדי מעז הרינגטון לחתום את הרומן בהצהרה הבאה: "אנחנו נקשור קשר: הסוד שלי אליך הוא שאתה תהיה, כמו שאכן היית, היוצר האמיתי של העולם הזה. הסוד שלך אלי יהיה שאתה ידעת את זה, לכל אורך הדרך". הרינגטון מעמיד את הקורא בפני האמת הגדולה של הכתיבה, של הספרות, של האהבה ושל החיים. למרות רמיזה קטנה במהלך הספר שנועדה כאילו להצביע על ההפך, המוות הוא הדבר היחיד שהוא אמיתי וקבוע לפי הרומן, ובכל זאת זהו רומאן יפה כל-כך, כמעט אופטימי. שזירתם של צירי העלילה אלה באלה מאפשרת, למרות הכל, לחתום את הרומן בנימה של הבטחה.

מן הארכיב:
"עיצוב פנים וחוץ" - על "הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו", מאמרי מיום 20.7.2007

---
עוד במדור השבוע: רן יגיל על "ציידי הנמרים: מסות על כופרים ומומרים", ספרו של גיורא לשם בהוצאת קשב; דורון כהן על ספי רכלבסקי; אריק גלסנר על יוסי שריד; מנחם בן על גלולות השינה של חנה גונן; נועם שיזף על הביוגרפיה של אובמה, ואסף מונד על "אבודים" לדניאל מנדלסון. מדור עשיר ומתפקע יש השבוע