פורסם היום, 15.5.2008, במדור הספרים של טיים אאוט

לגרסא המודפסת, לחץ כאן

קללת הישראליוּת

דויד גרוסמן, "אשה בורחת מבשורה". הוצ' הספרייה החדשה, 633 עמ'

"אשה בורחת מבשורה" הוא ספר סכיזופרני. חציו סיפור אישי של משפחתיות מתפרקת, חציו נרטיב קולקטיבי פשטני ומשעמם. הרצון להכניס אל תוך הדרמה הרגישה והמורכבת את סיפורה של ישראל כולה, פוגע אנושות בליבו הפועם של הרומאן. החסד טובע אז בגלים של רהב לשוני.

הדיון בספרו החדש של דויד גרוסמן מחייב הקדמה לא פשוטה, שעניינה הפרדת החיים מן הספרות. הטרגדיה שפקדה את משפחת גרוסמן, ראוי שתיוותר מחוץ לקריאה ב"אשה בורחת מבשורה", ולא רק מפני שגרוסמן החל לכתוב את הספר שנים לפני שבנו נפל על אדמת לבנון המדממת. קריאה אמיתית – אל לה להיות מושפעת מן העולם שבחוץ. היא חייבת להתבסס על הטקסט שלפניה, כי אין דבר מלבדו.

גם חמלה אינה קיימת ביחס לספרות: המחבר יכול לחמול על דמויותיו; הן יכולות לחמול זו על רעותה; אך ניסיון להחיל חמלה "משלנו" על דמויות ספרותיות – כלומר, לטעון שאנו מסוגלים להבין אותן, לשמוע אותן, לפענח אותן באמת – היא נאיבית במקרה הטוב ומזויפת במקרה הרע. הספרות לעולם מציגה לנו עולם שאיננו יכולים לחדור אליו. גדולתו של הריאליזם הספרותי בכך שהוא מצליח לשכנע אותנו בטבעיותו, להעלים את הזיוף המוטמע בו מעצם היותו בדוי, לגרום לנו לחוש שהעולם הכתוב מציית לאותם קודים וחוקים שהעולם האמיתי מציית להם.

לפיכך, הקריאה ההוגנת ב"אשה בורחת מבשורה" חייבת להתעלם מכל מה שאינו בתוך הטקסט: אובדן הבן, הדי המלחמה בלבנון. אין זו התעלמות מטרגדיה, אלא זו הדרך היחידה להעניק לטקסט את הכבוד המגיע לו, לבחון אותו ללא חשדות מוקדמים, לראות את ליבו הפועם של הטקסט מבלי להיות מושפעים מפניו האנושיים-מדי של הגוף.

אל הלב, אם כן. במרכז הרומאן עומדת אהבה גדולה ומשולשת בין אורה, אברם ואילן, נערה אחת ושני נערים שנפגשו לראשונה בבית חולים בירושלים בימי מלחמת ששת הימים. השנים חלפו ובמלחמת יום הכיפורים נפל אברם בשבי המצרי ועונה. הוא שב לארץ חבול בגופו ובנפשו, ושני חבריו, אורה ואילן, סעדו אותו, ואף נישאו והביאו בן בכור. עופר, ילדה השני של אורה, הוא בנו של אברם מליל אהבה אחד. אילן גידל אותו כבנו, ואברם – שלא רצה שום קשר עם הילד – התנתק מהם לגמרי. בחלוף השנים התגרשו אורה ואילן.

עתה, בהווה הסיפורי, ימים לפני שחרורו של עופר מהצבא, הוא מתנדב ל-28 ימים נוספים ויוצא למבצע גדול. אורה משוכנעת שהבשורה הרעה על מותו בוא תבוא, ויוצאת למסע בגליל – שם, לטענתה, לא תשיג אותה הבשורה. זהו טיול שעמדה לצאת אליו עם הבן, עופר, ועכשיו היא לוקחת עמה את אברם, לאחר שלא דיברו זה עם זה שנים ארוכות.

המשולש הרומנטי נשמע אולי מופרך מעט, אך יש לו היגיון משל עצמו והוא בהחלט מציית לכלליו-שלו. "אשה בורחת מבשורה" הוא סיפור מפותל ויפה מאוד, ככל שהדבר נוגע לתיאור יחסיהם של אורה ואברם. כשהשניים מדברים על אהבתם (כנערים בבית החולים אך במיוחד בזמן המסע בגליל), זהו גרוסמן בשיא כוחו. הוא מזדהר כמספר מחונן גם בפרקים אחרים, בהם אלו המתארים טיקים והתקפי חריזה של אדם; שיחות בַּקשר בין אילן ואברם, הנטוש במוצב בסיני וממתין לגואלו או למותו; ותיאור יפהפה של יחסי שני האחים, אדם ועופר, בסצנה ארוכה וטובה שמתנהלת סביב שולחן במסעדה. גרוסמן אורג עשורים של חיים פרטיים לנרטיב עדין, פועם וכואב, ובסיפורים הנשזרים זה בזה ומתפענחים אט-אט מתגלים חייהם המורכבים של הגיבורים עד נימיהם הדקים.

אלא שבַּאופן המובהק ביותר מבקש גרוסמן לטעון את ספרו במשמעויות כל-ישראליות. הוא נע ממלחמה למלחמה, מלקט לעצמו נהג מונית ערבי ומורה רוחני צוהל ומציג ויכוחים פוליטיים על מחסומים, פיגועים בירושלים ופוסט טראומה קולקטיבית. הניסיון הנואש לכלול ברומן הכל, נוגע באותו עוול שעושָה לספר הקריאה הביוגרפית-בחלקה, זו שעטופה בחמלה מזויפת. הרצון להכניס לתוך הדרמה הרגישה והמורכבת את סיפורה של ישראל כולה, את ה"מצב" הישראלי כולו, פוגעת אנושות בלבו של הרומן.

נראה שיש ברצון הזה איזו ספקנות מרושעת, סמויה, דווקא של גרוסמן: כאילו לא יכול רומן נפילים זה, על תל"ק עמודיו, להכיל "רק" את סיפורם האישי של חמשת גיבוריו; כאילו חייהם בלבד של חמישה אנשים לא שווים את הזמן ואת המקום שהרומן דורש, אלא אם הם מייצגים במובהק איזה נרטיב גדול יותר של חברה, של עת, של כל העתים כולן.

לכן, "אשה בורחת מבשורה" הוא ספר סכיזופרני. חציו סיפור אישי של משפחתיות מתפרקת, חציו נרטיב קולקטיבי פשטני ומשעמם. הקולקטיביזם הופך אותו לארוך מדי, למפוטפט מדי, לספר דברני שרגעי החסד הצלולים בו טובעים בגלים של רהב לשוני, של התענגות ריקה על השפה.

לפני כמה שנים כתבה אגי משעול שיר בשם "אל המוזות", שעוסק בניסיון להרעים את המוזות דווקא כשענני מלחמה מתחשרים מעל. "קשה פתאום לעין להתעמק ביופי / שכל תכליתו – הוא עצמו", כתבה. הלהט הלשוני הגרוסמני, שהיה לו חום אמיתי ומטרה ברומנים הגדולים "עיין ערך אהבה" ו"ספר הדקדוק הפנימי", הוא עתה זוהַר שאינו משרת את העלילה ואינו ניזון ממנה. הוא יופי שכל תכליתו יופי. הוא אינו מאפיין את אורה או את אברם או כל אחת מהדמויות שבדרך.

עם צאתו זכה "אשה בורחת מבשורה" לסופרלטיבים רציניים להחריד ונטולי אירוניה עצמית. "הרומן המכונן של הספרות העברית בשנות האלפיים", הוא הוכתר באחת הביקורות, ומאז צוטטה הפרזה זו כמעט בכל הביקורות שבאו אחריה. והנה, גם כותב שורות אלה חוטא בכך עתה, אך רק כדי להדגיש שהצמדת תואר כזה לַספר מסמלת את אחד מהכשלונות הבולטים של "אשה בורחת מבשורה". גם הוא מפזר מלים ריקות ויפות לחינם, שמאחוריהן תוכן לא מהודק דיו. "הרומן הישראלי הגדול" דורש סיפור טוב, לא רק שפה, חמלה והשתתפות בצער. הישראליוּת, אותה מפלצת חמקמקה ממילא, זקוקה לסיפור חזק שיאלף אותה ויהיה מחויב לעצמו עד תום.

אמנם השפה הגרוסמנית ב"אשה בורחת מבשורה" היא ממתק שקל להתמכר אליו, אך בסופו של דבר היא מערפלת את החושים, כמו מבקשת להעלים את חולשתו העיקרית של הרומן. חולשה זו מקורה בהאזנה קרובה מדי לדרשתה של אורה, המתעקשת לדבר על עופר עוד ועוד, כי הדיבור שלה – אקט הסיפור – ישמור על חייו. מרוב דיבורים, נראה שגרוסמן שכח לשמור על דמויותיו מפני הנרטיב הגדול, הכללי, הקולקטיבי, שמכרסם בסיפורן האישי, המורכב והיפה של הדמויות.

---
עוד במדור השבוע: ליאור אלפרוביץ' על "סיפורי זעם" לשלום עליכם, ודפנה שחורי על איל מגד.