לגרסא המודפסת, לחץ כאן

איש ההמון

סוון רגנר, "מר להמן", מגרמנית: טלי קונס. הוצ' מטר, 287 עמ'.

"מר להמן" הוא לא עוד סיפור של ניכור עירוני, אלא רומן המצהיר ששינויים היסטוריים גדולים לא בהכרח משנים לאיש הקטן.

דיבור עכשווי על "הניכור האורבני" מכיל בתוכו את הפרודיה על עצמו. קִראו שוב את הקלישאה השחוקה הזו, קלישאת המאה שעברה: "ניכור אורבני" – כולם כותבים על זה, מדברים על זה, סוחטים את זה, עושים קפקא מכל העסק. אבל ניכור אורבני זה עכשיו הסטנדרט, כולם יודעים שככה פועל העולם המודרני, ורבים – תודה לאל – כבר השלימו עם הדברים. בכל זאת ממשיכים לכתוב על הניכור, כותבים כי כותבים, לא עוצרים לתהות מה עוד אפשר בכלל לומר עליו, איך עוד אפשר בכלל להתפעל, לחשוש, ולהתמרמר על הניכור.

גם סוון רגנר אינו ממציא מחדש את הניכור העירוני, אבל הוא בהחלט מנסח אותו היטב. "מר להמן", ספרו הראשון, הוא סיפורו של פרנק להמן בן הכמעט-שלושים, שלרגל הזדקנותו הממשמשת ובאה החלו חבריו לכנותו "מר". הוא הגיע לברלין מברמן לפני עשור, ומאז הוא עובד בפאב ברובע קרויצברג שבעיר המערבית. בסתיו 1989, במהלכו מתרחשת העלילה, הוא מנהל שגרה איטית ומלנכולית. הוא עומד בראשיתו, ומעט מאוחר יותר – בסיומו, של קשר רומנטי עם "טבחית יפה", ומתרועע עם "חברו הטוב ביותר קרל". בפתיחת הספר נתקל מר להמן בכלב מאיים. בהמשך, הוריו באים לבקרו. אחר כך הוא נשלח למשימה משפחתית במזרח ברלין, ונעצר. בסוף, חברו הטוב ביותר קרל יוצא מדעתו, והחומה נפרצת. גיל שלושים בהחלט מביא עימו כמה אירועים לא נוחים.

לכאורה זהו ספר על כלום, רק אירועים משעשעים מאוד, כתובים ביד קלה ובחן (אפילו הדיאלוגים נשמעים טוב); אלא שסיפורו של פרנק להמן מסופר גם בין השורות, באופן התיווך המשוכלל של המספר, קול הסמכות העליונה. הביטוי המפואר לכך, לכל אורך הספר, הוא בעצם התייחסותו גם של המספר לפרנק כאל "מר להמן". זו כמעט פארסה: גם כשהאחרון מתעקש לתקן את הסובבים אותו, לדרוש שיקראו לו בשמו הפרטי, וגם כשהאנשים שסביבו מוכנים להעניק לו את החסד הקטן הזה - גם אז ממשיך המספר לכנותו "מר להמן" ולהקפיד בנוסף על שורת כינויים אחרים (שחוזרים שוב ושוב, עד גיחוך, משל היתה זו האודיסאה, או נובלה של ז'ורז' פרק): "חברו הטוב ביותר קרל", "הטבחית היפה קטרין". אלה תמיד כינויים או תיאורים, ולעולם לא הדבר האמיתי, השם הפרטי.

בחלק הארי של הרומאן נצמד המספר אל תודעתו של להמן. עובדה זו מסבירה כיצד אירוע שאמור להיות חד פעמי (וכזה הוא, אולי, עבור הקוראים) – קרי פריצת חומת ברלין, עליה מתבשר להמן בעמודי הרומאן האחרונים – נתפש בסך הכל כהמשך בלתי-מרגש של אירועים בלתי מרגשים שקודמים לו. עבור להמן, השתגעותו של קרל היא אירוע חשוב בהרבה (ובצדק). אלא שהמספר, קולה של הסמכות העליונה, בעצמו יוצא לא-אחת נגד אותה תודעה-של-להמן עצמה (למשל בעניין השם הפרטי). כך, פריצת החומה נראית זניחה גם באופן אובייקטיבי: זה כבר לא מר להמן לבדו שחש כך; גם המספר, שיש לו רצונות משלו, מסכים עמו. האירוע ההיסטורי הוא עתה רק עוד אירוע ברצף אירועים חסרי תוחלת ותכלית.

"מר להמן" מצהיר את ההצהרה הפוסט מודרניסטית הנועזת: אין טעם ועניין בסיפורים הגדולים שלכם. הם אינם נוגעים לחייו של האדם העירוני הברלינאי. שינוי היסטורי? בדיחה תפלה. נפילת החומה לא תמנע מן הכלבים לאיים, מן החברות היפות לבגוד, מן ההורים לבוא לבקר. משפטי הסיום של הרומן מציעים אפשרות לשינוי, ומבטלים אותה מיד: "אולי כדאי לי בכל זאת לקנות טלוויזיה אחרת", חושב לעצמו מר להמן. "או לצאת לחופשה [...] או להתחיל משהו חדש לגמרי". ומיד הוא ממשיך, כמו מחזיר עצמו לריאליה: "אני גם יכול לשתות עוד משהו, חשב, איפשהו. אני אתחיל ללכת, חשב. השאר כבר יקרה מעצמו". הרומן המוצלח מדגים היטב את המסקנה האחרונה הזו: אתה יכול ללכת לאן שתרצה, אבל "השאר" יקרה ממילא, ולעתים רחוקות תוכל לחזות מראש את הדברים. מנוכר לך? מוטב שתתרגל.

---
עוד במדור השבוע: העיתון לא לידי ואין כוח לקום. לילה כזה. אולי אבדוק אחר כך. מיקי לוי על אלוהים, זה אני זוכר.