פורסם היום, 27.11.2008, במדור הספרים של טיים אאוט

לגרסא המודפסת, לחץ כאן

שכונה שלנו

אמיר גוטפרוינד, "בשבילה גיבורים עפים". הוצאת זמורה-ביתן, 667 עמ'.


בסיפורים הקטנים, המפורקים לכאורה, מעניק גוטפרוינד לגיבוריו חיים שלמים, על אפם ועל חמתם של טהרני הסיפורים הגדולים: "בשבילה גיבורים עפים" מסרב בתוקף, כמעט באלימות, להכיר בהיסטוריה הכללית, ומבכר על פניה היסטוריה פרטית. ככה לעשות לבגין? כן, ככה לעשות!

מעטים הדברים המתישים יותר ממטא-ביקורת, אבל האירועים גוזרים שדווקא כך צריך להתחיל את הדיבור על הרומן החדש של אמיר גוטפרוינד: מאז ראה אור, הספיק "בשבילה גיבורים עפים" לקבל כמה ביקורות אלימות למדי (לצד כאלו אוהדות) שאותן אפשר לסכם במשפט אחד: זהו טקסט שאינו מתחייב לדבָר, ועל כן אינו רומן ראוי. אלא ש"בשבילה גיבורים עפים" מתחייב גם מתחייב, אך מחויבותו היא לדברים הקטנים שחומקים מעיניו של מי שמבקש להתרפק על נרטיבים גדולים ושחוקים.

במרכזו של הרומן היפה הזה עומדים חמישה חברים חיפאים שחיים את חייהם לאורך כשלושה עשורים - מסוף שנות השישים עד לימי התקווה של שנות התשעים. אריק, המספר, עובד בעבודות מזדמנות, אבל רוצה רק להיות סופר. לחברו, יורם, יש חוש מולד לעסקים כשרים ולא כשרים. בני אבאדי ("הסנטור") מזהה בַּקיפוח העדתי פוטנציאל לפריחה, ואילו אחותו הקטנה, מיכל, עושה לאריק את המוות בדרך המתוקה ביותר שאפשר. וישנו גם ציון, שחזו לו עתיד מזהיר – וכמה חבל שטעו. כולם גרים בשיכון בחיפה, ודמויות רבות נוספות מבני השיכון מוצאות להן מקום בין דפי הרומן. זהו סיפורן לא פחות משזה סיפורה של חבורה. ייתכן שזה מה שהפריע לכמה מהמבקרים: מי הם כל האנשים האלה שהתכנסו לכאן? על מי הרומן הזה? ועל מה?

הרומן, אם חייבים להחליט, הוא כנראה על היסטוריה. בניגוד מוחלט לרומן הכבר-קנוני של השנים האחרונות – "אשה בורחת מבשורה", ספרו הבינוני ברובו והמתיש של דויד גרוסמן, שבו ההיסטוריה הישראלית היא כמעט דמות של ממש – "בשבילה גיבורים עפים" מסרב לדחוס את ההיסטוריה אל קופסאות מוכנות מראש, אל הבנות מוקדמות, אל קונבנציות של טובים ורעים, של היה או לא היה. למעשה, הוא מסרב בתוקף, כמעט באלימות, להכיר בהיסטוריה הכללית, ומבכר על פניה היסטוריה פרטית, מקומית ומקורית.

ודאי, האירועים הגדולים מבקיעים דרך אל הסיפורים הפרטיים. הם נוכחים לכל אורך הרומן – כן, שוב אירוויזיונים ואנטבה ומלחמת לבנון - אבל עלינו להאזין לדרך שבה הטקסט מפעיל את האירועים האלה. אריק משתמש בהם כנקודות ציון גרידא, כתמרורים בזמן, ממש עד השורה האחרונה של הטקסט, שהיא כמעט מרושעת במבטה האירוני על הגיבורים.

"בשיכון התנהל הקיץ כסדרו, אחריו הסתיו. בגין היה ראש ממשלת ישראל, וגם מאורע היסטורי זה, גרנדיוזי באופן עקרוני, נבלע בפיהוק שבין צמרות עצי הצפצפה, חבלי הכביסה, התריסים השבורים, פתחי המרזבים. אם סער משהו, אם גאה משהו בשיחות השיכון, אם התפשט ופלש לכל שיחה, לכל הרהור, היה זה המאורע העולמי שלנו: מישהו רכש את הדירה המקוללת, זו שליד אהרון הגוסס [...] הפכנו לחלק משוק ההון, חלק מן הכלכלה הליברלית החדשה של הליכוד". עבור אריק, בגין משמש פשוט תחליף לתיאור זמן, שנועד למקם את ההיסטוריה הפרטית, את ההיסטוריה של השיכון, על רצף כרונולוגי מוכר.

ככה לעשות לבגין? כן, ככה לעשות! כי רק בעולם כזה, שדוחה את האירועים הגדולים, אפשר להפנות זרקור אל דמות כמו הדוד פרץ, שבכל מקום שאליו הוא הולך מתרחש אסון נורא, פיגוע או טבח, מתוקפה של קללה אמיתית שמרחפת מעליו. במסגרת הנרטיבים ההיסטוריים הגדולים, מי ישים לב אליו ואל הקללה שרודפת אותו, עם כל כך הרבה טבח מסביב? הדוד פרץ נחלץ מהאסונות בריא ושלם, ומי יידע בכלל שדווקא בגללו הם התרחשו? בעוד שרבים אחרים רק מדברים על כך שהסיפורים המעניינים באמת הם אלה האישיים, אלה שמתקיימים בצד האירועים הגדולים, "בשבילה גיבורים עפים" מתעניין הלכה למעשה רק בסיפורים הקטנים האלה. הוא כמעט נועז בדחייתו את ההיסטוריה הגדולה.

"כדאי שתבין, אני לא שמאלני ולא ימני. אני מחיפה", אומר אריק, ובמקום אחר מעיר: "הראיתי לכולם כיצד אפשר להחזיק בביטחון מלא בדעות מנוגדות". הריבוי הזה, האמצע, העיסוק רק במה שבסביבה הקרובה – נו, הקַטְנוּת של הרומן הגדול הזה – תפשה את הביקורת לא מוכנה ומפתיעה את הקורא הממוצע לא פעם. אבל הספרות חכמה מכל מבקריה, ו"בשבילה גיבורים עפים" הוא ספרות טובה מפני שהוא עושה את הדבר הגדול ביותר שיודעת הספרות לעשות: לקחת את חומרי המציאות ולעבד אותם לבדיון עשיר.

העובדה שהרומן נקרא לפרקים כמו סיפורים קצרים שמרכיבים סיפור גדול יותר אינה מקרית. דומני שלכך בדיוק מכוון הטקסט הזה המשעשע, המשועשע והמבדר: בסיפורים הקטנים, המפורקים לכאורה, מעניק גוטפרוינד לגיבוריו חיים שלמים, על אפם ועל חמתם של טהרני הסיפורים הגדולים.

---
עוד במדור השבוע: דפנה שחורי על "אש בבית" של איריס לעאל, וקידה נוימן עושה קציצות מאילן הייטנר.