לפני כמה זמן שלחו אותי אל הבלוג הזה (חביב, אך ממצה את עצמו עד מהרה): The “Blog” of “Unnecessary” Quotation Marks, ששמו מסביר, פחות או יותר, את כל מה שצריך לדעת עליו.

אתמול הגיע אליי ספאם, שהדגים איך המרכאות המיותרות דווקא עובדות בדיוק כמו שצריך - בהתאמה מושלמת של עלגות ותוכן. כותרת הספאם: "למה אנחנו נותנים לך ספר מתנה" (כך במקור). הם מציעים איזו אנציקלופדיה קיקיונית, ומוסיפים:



אבל אמת בספאם - יש.

1. למה עברית היא שפה קשה? בין היתר, מאותה סיבה שאנגלית היא שפה קשה (היא לא). כשאנחנו נפעמים מריבוי ההגיות לצירוף ough, מותר לזכור את המלה התקנית לגמרי "וווו".

2. צמחי היהודים. יש רחוב כזה בצפון (מעבר לירקון אפילו!), וכבר שנים שאני שוכח לבדוק מה זה אומר בכלל. אז הנה: מסתבר שזה שם ספרו של ד"ר עמנואל לף, שראה אור בארבעה כרכים בשנות ה- 20 וה- 30 של המאה הקודמת (זה נורמלי שאני עדיין מופתע למצוא את עצמי כותב "המאה הקודמת" ומתייחס למאה שבה נולדתי?), ועוסק בצומח שבתנ"ך, ובשימוש היה לכל צמח בהלכה, בהגדה, ברפואה וביצירה האמנותית. את המידע אני שואב מהספר הנהדר של יחיעם פדן, על שמות הרחובות בת"א - ספר מרתק באמת, שיושב אצלי על הפטיש של מדריכי ערים - ושניתן להורדה בחינם מאתר העירייה.

3. ב"ספרים" פורסמה ביקורת על ספרה של חנה סוקר-שווגר על יעקב שבתאי. הטוקבקיסטים רועמים, ומבהירים שוב למה ראוי לנסר את ת"א (לא כולל חולדאי) מהמדינה האוטיסטית שאליה היא קשורה שלא בטובתה, ולהציף אותה על רפסודה, כמה מאות מטרים אל תוך הים. מי כתב ספר כזה? על איזו עיר כתבו אותו? תגבבו והצילו אותי מנבירה אינטרנטית מעצבנת.

בהמשך לניטפוק זה, התכוונתי פשוט לענות בלינק לערך "מטאפורה" בויקיפדיה, ודי לחכימא ברמיזא, מה גם שמה אכפת לי בכלל מה כתוב על ההזמנה. אבל בהיותי מי שאני (נודניק חסר תקנה, וכחן לשם ויכוח), הצקתי שוב לקרן דובנוב רבת הסבלנות מהאקדמיה ללשון העברית, והנה מה שהיה לה לומר:

       מעתקי המשמעות - המטפורה היא המעתק הנפוץ ביותר - הם תהליך טבעי הפועל בכל הזמנים בכל הלשונות.
       לא נראה שמוסד הממונה על הכוונת הלשון יכול להתערב בתהליך זה התערבות של ממש. גם בשימוש המתרחב
       והולך במילה "השקה" לא נדון באקדמיה, וספק שיש טעם לדון. עם זאת, הלכה למעשה יש גם דרכים אחרות
       ואולי שקופות ומדויקת יותר להביע את עניין הולדתו של כתב העת החדש: ייסוד או היווסדות, כינון וגם ערב כינון,
       חגיגת כינון, אם הכוונה לטקס, פרסום בכורה וכיוצא בהם.

אז זהו.

באותה הזדמנות החלטתי להקדים תרופה למכה, ולברר ליתר בטחון אם "כתב העת" או "הכתב עת", כמו "היושב ראש":

       לא "הכתב עת"! יושב ראש ויוצא דופן הם צירופים מיוחדים במינם מבחינת היחס התחבירי בין נסמך לסומך, ואותם אכן
       מותר ליידע בראשם. לא כדאי לחפש הרחבה לכלל הזה פן ניכשל.

עדכון 27.5 10:40
כמו שתמיד קורה, הדיון המרתק באמת הוא בתגובות.

---

עכשיו כמה קצרים.
1. אתמול ערכנו גיק-פסט מפואר ורב-איכויות אצל מושי, ואני שמח לומר שגיליתי מחוזות גיקיות חדשים לגמרי, ופגשתי לפחות ארבעה אנשים שכבר מזמן מזמן רציתי לפגוש, ואלה שני דברים שמשמחים אותי מאוד כשהם מתרחשים. לשיא הגיקיות שלי הגעתי במסגרת דיון קצרצר בנושא "לייב-ג'ורנל בעברית - רעה חולה או אפשרות ריאלית", כשפלטתי במהירות וכלאחר יד: "כן, אבל אם יש לך client, את יכולה ליצור מאקרו שמכניס את שורת הקוד הזו עם מקש קיצור".

2. בעצם, לשיא הגיקיות שלי הגעתי כשמישהו, שרוב הערב היה עסוק בהשוואה בין מערכות הפעלה (ושבשמו לא ננקוב, כי זה ישמע לא אמין), העיר לי: "לא, אם יש לךָ client, זה אומר שאין לךָ חיים". מה שנכון.

3. אכן, היה לילה מצוין לגמרי.

4. בעניין אחר לגמרי: שלוש סדרות הטלויזיה שעקבתי אחריהן בזמן אמת הגיעו אל קיצן. זה התחיל בפרק מרשים של "עקרות בית נואשות", עם טוויסט מרענן ומפתיע בסופו; המשיך בג'ק באואר, בפרק סיום כפול שהיה, אפעס, מעט מאכזב במינוריותו; ונגמר שלשום בקרשנדו מהמם לגמרי עם "לוסט". לומר שהסדרה הזו המציאה את עצמה מחדש בפרק המושלם הזה? אנדרסטייטמנט. כל הנרטולוגיה הקבועה בסדרה הזו, שהייתה הסכם בלתי-כתוב שלה עם צופיה, התהפך. כמה אומץ - למה נכחיש? איזה ביצים מברזל - היו צריכים התסריטאים כדי לכתוב פרק כזה. לא פחות ממופתי. פשוט לא ייאמן.

5. טולי המליצה לי על סדרה שנקראת Mythbusters - נדמה לי שהיא שודרה בזמנו בערוץ 8. זה כיף גדול. הם בוחנים מיתוסים מדעיים כדי לגלות אם יש להם בסיס. נגיד, האם ארכימדס באמת היה יכול להעלות באש ספינה בעזרת מראות? האם פוטבול מלא הליום עף רחוק יותר מפוטבול מלא אויר? האם נינג'ות באמת יכלו לבלום חרב מונפת בעזרת כף היד, ולתפוס חץ במעופו? האם אפשר לתפוס כדור שנורה מרובה בעזרת השיניים? בדרך יש הרבה דברים שמתפוצצים, וגם יפהפיה שבלית ברירה נכנה "נסיכת המדעים הג'ינג'ית". אסכם: ג'ינג'ית מנסה לשרוף ספינה עם מראה, ודברים מתפוצצים מסביב. לא תלכו לראות?
אוקיי, אוקיי, יש גם שני גיקי-על שעירים; אבל:

אני חושב (ומתיימר להוציא זאת לפועל...) להתחיל ללמוד צ'כית ברצינות בשנה הבאה (צריך לחשוב על העתיד, והעתיד - מדוע נכחיש - כנראה אינו כאן), והבנתי גם את הסיבה האמתית לעשות את זה. כל שפה שייתכן בה משפט כמו Strč prst skrz krk, שאין בו אפילו תנועה אחת - היא שפה שראוי שאלמד. מה גם שלמרבה השמחה, פירושו של המשפט הזה הוא (בקירוב) "דחוף אצבעות דרך גרונך". הם באמת העם המוצדק ביותר באירופה.

וגם: Tři tisíce třista třicet tři stříbrných stříkaček stříkalo přes tři tisíce třista třicet tři stříbrných střech הוא משפט תקני לגמרי שנראה כמו טעות דפוס ונשמע כמו תאונה. נו, איך אפשר שלא ללכת על זה! נעשה הכל למען האתגר והאקשן.

(ומושי מעירה שלפי ההגיון שלעיל, המשפט הארוך הזה אומר "אני לעולם לא אצליח ללמוד צ'כית". היא כנראה צודקת).

ירון לונדון התחיל בזה אתמול, ב"לונדון וקירשנבאום", ואני - חובב גדול של מטאפורות עומק - מרים את הכפפה. עכשיו רק נותר לפענח את מטאפורת העומק עצמה ("נבחרי ציבור הם כמו סוסים"?)

לאחר שהתברר שהמפכ"ל קראדי הוא סוס מת, ביקש השר דיכטר לנקות את האורוות. אך הוא עבד מהר מדיי ולא נזהר: כשמיהר לטעון כי חלק מן הניצבים הם בגדר סוסים טרויאניים בתוך המשטרה, גרם להם להיראות כסוחרי סוסים. רבים מהם נעלבו. במינויו את גנות למפכ"ל רתם את העגלה לפני הסוסים; זאת, למרות שחשב שהוא מהמר על הסוס הנכון. גנות עצמו, שחשב שהוא על הסוס, ומיהר ליטול את המושכות, גילה שנגמר לו הסוס. התקשורת הפכה אותו לסוס שחור. דיכטר חזר לנקודת הזינוק: שוב עליו למצוא סוס עבודה אמיתי, שיסכים להירתם למשימה ולהציל את משטרת ישראל.

לקריאה נוספת
לייקוף וג'ונסון - פרקים מתוך "Metaphors we live by"
לייקוף וג'ונסון - "Metaphors we live by" באמזון
ג'ורג' לייקוף - בלוג (לא מתעדכן)

הוא לא עדכן אותו כבר למעלה משנה, אבל לג'ורג' לייקוף יש בלוג עם המון ראיונות, רעיונות ומאמרים.

כל כך הזדעזתי מהמידע הזה (וגם מזה) אצל אכמו (למתקשים: מותר להגיד קיוֵיתי, חיכֵּיתי) שבכלל שכחתי לספר לכם שביררתי את העניין עם קרן דובנוב, המזכירה הבלתי-נלאית של האקדמיה, וראו:

היתר להגות את צורת העבר של פיעל, גזרת ל"י בצירי, שנקבע לפני כמה שנים במליאת האקדמיה, אינו בדיחה ואינו יד המקרה (אני תהיתי אם זה כן -פ.פ), אף אינו חידוש או ויתור ללשון "המונית" אלא תזכורת לשיעורים בתנ"ך מבית הספר היסודי. צורות אלה מצויות בלשון הנביאים, במיוחד אצל ישעיה. המקום הידוע ביותר הוא משל הכרם: "מדוע קִוֵּיתִ לעשות ענבים ויעש באושים?" אכן מותר הדבר - גם בימינו אנו.

זה הכל טוב ויפה, ויפה גם שהאקדמיה לא מוצאת את זה המוני, אבל במלים אחרות: כל פֿרחה בת מלך.

זהירות, טרחנות לפניך!

"והצפון צריך להיות בראש מעיינותינו"
אזרח מודאג, ב"יש עם מי לדבר", גל"צ, דורש (כנראה) ש"הצפון" יעמוד בראש כל מתקן שאיבה, או משהו כזה.

במקור היתה המילה "מעיינים" חלופה ל"מעיינות". ראו תהילים ק"ד: הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים, בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן; וביאליק: וּבְפֶרֶץ מַעְיָנִים, בַּעֲזוֹז אַלְפֵי מְקוֹרִים. אבל בעברית המתחדשת יוחדה הצורה מַעְיָנִים בז"ר בלבד למשמעות מחשבות, הרהורים, "שימת עין, מחשבה ורגש" (אבן שושן) ובדר"כ כחלק מצירופים: "בראש מעייניו", "כל מעייניו". מַעְיָנוֹת = רבים של מעיין = מוצא, מקור.

כך שהאזרח מהצפון שוב הוכיח ש"הדג משתין מהראש". יש לומר: מעיינות הארץ צריכים להיות בראש מעיינינו.

זה לא בדיוק שגיעוטים קלאסי, אבל עדיין: יומן הצהריים של רשת ב', הכתב מבקש לסכם כמה גרוע מצב השלטון ברשות. הוא מספר על הירי בבניין הפרלמנט, על השריפה שפרצה, ומקנח בהיילייט הגדול מכולם, אותו הוא מבקש לתאר כאירוע קולוסאלי במיוחד: "...וחטיפת חבר הפרלמנט, חבר הכנסת אפשר לומר, הפלשתיני."

לא, כתב צעיר, נחפז ונחמד. אי אפשר לומר.

שגיעוטים קביל לגמרי היה הביטוי שתרמה מישהי מהאגודה למען האסיר שדיברה (המון זמן) ב"יש עם מי לדבר" בגל"צ, ושאני פשוט לא מצליח לזכור עכשיו (תרשום פתקים, פאר, גוד דאמיט!). בכל מקרה, היא נתנה דוגמא מופתית לק' רפה קלאסית. ק' רפה זה כמו בביטוי ניפגש בְּחרוֹב. באקדמיה יגידו לכם שזה נקרא תיקון יתר. אנחנו, ברוח מנחם בן, לא אוהבים מילים גדולות. אבל היה מענג לגמרי לשמוע מישהי רצינית נורא מדברת על נושא חשוב מאוד, ותוקעת ק' רפה לגמרי בכוונת תחילה, ובצורה שגם אני, כמעריץ של ק' רפה, עדיין לא שמעתי. סאמק, אם רק הייתי מצליח לזכור דברים כאלה.

הבוקר הגיע אימייל מקורא בנוגע לאחת מביקורותיי. הוא כותב:

שלום פאר פרידמן,

אף אחד לא חף משגיאות. יתכן ולא היית שומע ממני כלום - כבר מצאתי שגיאות במאמרים שאני קורא ולא הערתי. אלא שהפעם המאמר מבטא מעין סתירה. מצד אחד, במאמר אתה מדבר על פגמים מעצבנים. מדבריך משתמע שאחד הפגמים הן השגיאות בשפה, דיקדוק ועוד. מצד שני, נדמה לי כי יש במאמר שלך "פגמים" דומים:

1. "המעריץ מספר אחת",
2. "המועמד מספר אחת".

לא ראוי למצוא פגמים אצל מי שמעיר הערות ומדווח על פגמים של אחרים [את ההערה הזו לא הבנתי -פ.פ]. המדווח אמור להיות יותר זהיר. לא?

ובכן, המדווח אכן אמור להיות זהיר יותר, ולאור העובדה שבאתר האקדמיה ללשון העברית, וגם באתר השפה העברית, ההסברים מעורפלים למדיי, ננצל את "מזלגות ותקוה" כדי לעשות קצת סדר. למרות שאנחנו בפועל כאילו סופרים משהו, עדיין מדובר בצורת סתמי. ובצורת סתמי, לעולם נספור בנקבה, גם אם שם העצם שאנו סופרים הוא בזכר. ולראייה: הנשיא הוא האזרח מספר אחת; זכריה זביידי הוא המבוקש מספר אחת. ויותר מכך: השיר הישראלי היה מספר שבע בתחרות; אני נוסע לעבודה בקו מספר חמש; אני גר בבית מספר תשע. במלים אחרות: למרות שאני תמיד שמח להכות על חטא ולהאשים את עצמי לשוא (מעין תעיד על כך, אני משוכנע), הרי שהפעם אני בסדר גמור, ולא היתה שגיאה במאמרי.

(מאוחר יותר ביררתי את העניין עם קרן דובנוב האלילה מהאקדמיה, והיא מאשרת את דבריי. ובא לציון הגואל מספר אחת)

יום הרצל היום. יום הרצל שמח לכם. "הארץ" מצטט היום את מוטי פרידמן, מנהל מוזיאון הרצל, שאומר שהסיבה שהילדים של הרצל לא קבורים לצידו, בניגוד לבקשתו המפורשת בצוואתו, שיקברו עמו בא"י, היא ש- שימו לב - "הרצל עצמו לא האמין כשכתב את הצוואה ששניים משלושת ילדיו ימותו בבורדו בצרפת". אהה. והוא מאוד ציפה שהוא עצמו ימות באוסטריה, נכון? או שאולי מאוסטריה זה קל יותר להעביר? לא רוצה לחשוד בכשרים, אבל אולי, רק אולי, יש כמה חבר'עס שמתפלצים מהמחשבה שהמתנצר-המתאבד והמסוממת האומללה ייקברו ממש בהר הרצל הקדוש שלנו, וגרוע מכך, גם יורידו מזוהרו של האורקל מבזל? וואי, איך שזה מביא לי ת'עצבים, אין לכם מושג. כל זה גם לא מוזכר במוזיאון הרצל. "בתצוגה לא היה מקום לפרקים הכאובים האלה", מספר אותו פרידמן לעמירם ברקת. תשובה שאפשר לפרש בכמה דרכים (לא היה מקום פיסית, או לא היה מקום להציג את זה ליהודים הרכים המבקרים במוזיאון? חבל שברקת לא טרח לברר). בכל מקרה, העיקר שקיבלנו מדינה וחגגנו יומולדת. מזל טוב, תיאודור. ככה רצית?

===

בנימה אחרת לגמרי: יורם בינור אמר בתוכנית של נטשה שהבניין החדש של המועצה הפלשתינאית מומן מ"כספי תרומות אירופאיות". ואני תהיתי: מה יקרה אם נגיד "כספי תרומות אירופאים"? כי אצלו התרומות מאירופה ואצלי הכספים מאירופה. עכשיו, משהו אומר לי ששתי הצורות נכונות, מפני שבעצם שתיהן אומרות בדיוק אותו הדבר: "כספים" כאן זה מטונימיה ל"תרומות" (או להיפך, כל העניין הזה מבלבל אותי). זה נורא מוזר לי, כי זה קצת טאוטולוגיה. יש לכם תובנות בעניין? וכן, אני מוכן לשמוע שאני טועה. יאללה.

===

זה גם המקום להודות למי שתרם אתמול לרשימת הספרים המצחיקים. המצב אמנם השתפר מעצמו, לראשונה מזה שבועיים, אבל תודה גדולה לכם.

הג'ינג'י, שמקריין בקול ישראל, טען ביום חמישי שיש לומר סיבוב, בב' רפה. מילון אבן שושן גרס שהוא טועה, ושיש לנקוט ב' דגושה. הג'ינג'י אמר, אם הבנתי נכון, שרות אלמגור-רמון אמרה ששתי הצורות נכונות - ולקינוח, מילון רב-מלים טען שרק צורת סיבוב, קרי ב' רפה, היא התקינה. אם בא לכם לתגבב מה אתם חושבים - בכנות - שהיא הצורה הנכונה, זה יהיה מאוד מעניין מבחינתי, אבל תהיו כנים.

( והנה תשובת קרן דובנוב מהאקדמיה ללשון העברית )

סוף הוויכוח: כולם צודקים

קרן דובנוב, המזכירה המדעית של האדמיה ללשון העברית, סוגרת עניין ומוכיחה שאני גם צודק וגם טועה (או לחלופין, שעידוק צודק וגם טועה). שאלתי אותה על הרציונל של עידו, לפיו הוא בעצם מונה את הימים: היום הראשון, היום השני. אז בעניין התאריכים, אומרת דובנוב: "לשון זכר בתאריכים נובע ממינו הדקדוקי של המילה יום. המספר הסידורי נוהג במקרא בתיאור מעשים שונים יום אחר יום, למשל במדבר פרק ז, שבו מדובר בקרבנות שהביאו נשיאי השבטים: ויהי המקריב ביום הראשון וכו'. לעומת זאת כשנקוט במקרא יום כלשהו בחודש הצורה היא מספר מונה: בראשית ח יד, ויקרא כג לב ועוד רבים".

בעניין "מאה שקלים", צדקה המטקבקת אצל עידוק. דובנוב אומרת: "מותר לומר מאה שקלים. צורת היחיד של שם העצם מאחת עשרה ומעלה היא רשות". אני מסיר את כובעי המטאפורי.

לסיום, החלטתי לחקור עמה שתי סוגיות שהתסיסו את "מזלגות ותקוה" בחודשים האחרונים. בעניין עמדת האקדמיה בפולמוס הצירה, כפי שאני מכנה אותו בחיבה, אומרת דובנוב: הנהגת שיטת ניקוד חדשה (בתחומים מסוימים) על פי חמש התנועות הנהגות בעברית הישראלית הלכה למעשה היא הצעתו של ד"ר מרדכי מישור, חוקר לשון חשוב מאוד, שהיה עד לפרישתו מעובדיה הבכירים של האקדמיה. ד"ר מישור הציג את דבריו בעל פה (בכינוס מדעי לפני שנתיים בערך) ובכתב בכתבי עת אחדים. לא מדובר בהצעת האקדמיה או בשאלה של על סדר יומה אלא בהצעה פרטית. ובסוגיית "האם האקדמיה שכחה את הצורה קופסאות כשהחליטה שמהיום יש לכתוב רק קופסה", היא משיבה בקיצור כי "הצורות דוגמאות, גרסאות משכנתאות וכיוצא בהן מותרות". אז הנה לנו.

אם נחזור לעניין התאריכים, הרי שיקירת המזלגות, העלמה ת"ט, שלחה לי אימייל על ההבדל בין prescriptive grammar ל- descriptive grammar, אימייל שהכתרתי מאוחר יותר בכותרת "אם מספיק אנשים ידברו דפוק, זה יהיה בסדר". ת' הזכירה בין היתר את כניעת האקדמיה להלך הרוחות בעם, ואת הסכמתה לשימוש ב"ילכו" לצורת רבות, במקום תלכנה. דובנוב מוסרת: "אין חולק על ההבדל בין הבלשנות המתארת לתקן הלשוני. ואולם לא מדובר בדברים סותרים אלא בשני תחומי עיסוק נפרדים (היכולים להיעזר זה בזה במישרין או בעקיפין): הבלשנות התיאורית חוקרת את המצוי בלשון הכתובה והמדוברת כשלעצמה; הבלשנות הנורמטיבית משתשמת במחקרי לשון הספרות הקלסית לדורותיה ליישומים בעלי אופי חינוכי ותרבותי, כלומר מציגה את הצורות המוּרשות כצורות מופת או פועלת להסדרת מערכת הלשון על פי המורש מחד גיסא והחדש מאידך גיסא. כל לשון מתפתחת כל הזמן. אפשר להבחין בתמורות מסוימות אפילו בפרקי זמן קצרים מאוד (לא מאה שנה אלא, למשל חמש שנים). איש לא יוכל "לעצור" או "לאסור" את התפתחותה של לשון כלשהי. הדוגמה שהוזכרה, הצורה המיוחדת של פועל בעתיד ובציווי נוכחות ונסתרות, יכולה להמחיש יפה את התפתחות העברית העתיקה. בימי הבית הראשון הצורה המיוחדת הזאת הייתה סדירה (ותחיינה את הילדים, ותצאנה שתיים דובים וכדומה) ואילו בימי הבית השני שימשה גם הצורה הלא מסומנת, היינו צורת הזכר (כמו למשל במגילת אסתר: וכל הנשים ייתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטן). במשנה הצורה הלא-מסומנת היא הרגילה. דרך אגב האקדמיה מעולם לא דנה בעניין הזה ולא הייתה צריכה "להיכנע" לשום דבר, כי מובן מאליו שמותר לומר "הן תעשינה" וגם "הן יעשו".

וכך, בתקווה (טיהי) שנוכל לנוח מדיונים לשוניים בשבועיים הקרובים לפחות, ננוחם.

אז עידוק לא מסכים עם קביעתי ש"השלישי במאי" זה אסון מוחלט. הנימוק שלו טוב מאוד, וקשה להתווכח איתו:

אבל מה אם אני מונה את הימים, וכשאני אומר “השלישי באפריל” אני מתכוון ל”(היום) השלישי באפריל” – מה לא נכון בזה?

וזה המקום, חברים, לקרוא לעזרה. אם מישהו יודע למה, באמת, זה לא נכון (ומומלץ לקרוא את כל הפוסט של עידו כדי להבין את כוונתו), אנא הודיעו לנו, כי בינתיים אנחנו נאלצים לעשות מבחני גודל ולפתור את זה באגרופים אצלו בחדר - ולא משנה מי יפסיד (רמז: בוויכוח הזה הוא יגיע שני ואני אגיע לפני האחרון) - זה לא יהיה יפה.

עוד בתיכון, המורה דיצה (באמא'שלי) לימדה אותנו כלל פשוט: נכון שאתם אומרים "אחד במאי", "אחד באפריל"? כך יש לומר, ועם הכלל הזה להמשיך: אחד במאי, שניים במאי, שלושה במאי, שלושים וחמישה במאי. כלל פשוט והגיוני, ואפילו שיטה טובה לזכור אותו. מה רבה היתה תדהמתי כשאתמול והיום (יומיים) שמעתי פעמיים (פעם אחת בכל יום) אנשים מדברים על "הראשון באפריל". הלו! הרי כל ילד בגן יודע לשיר "א-חאאאד ב-אפ-ריל, א-חאאאד ב-אפ-ריל!", בכל פעם שהוא עובד על הגננת שלו. אז איך בשם כל הרוחות אפילו אחד באפריל הפך לראשון במאי?

אני יאכל שלושה גלידות בראשון באפריל, ויעלה לי שתי שקל. זה יהיה כיף כמו שלא היה כבר 11 (אחד-עשרה) שנים.

נדרשו כארבעה חודשים, אבל בסוף רוביק ענה על השאלה הזו.
התשובה קרובה מאוד למה שהמדוליה גילתה בעצמה, אבל הרבה יותר מפורט. הנה:

לדאבוני, איני יכול לקחת קרדיט על הסלוגן המשובח. הקרדיט מגיע ל-ומרגריטה, מפורום הספרים של וויינט. ומה למדתי היום מהפורום, אתם שואלים? שהאקדמיה המטופשת ללשון העברית החליטה שאסור יותר הכתיב טבלא, קופסא, פסקא, דוגמא. חייבים לסיים בה"א. ואני אומר: חבורת זקנים עלובה, אל"ף - וגם זין - עליכם. אל תגעו לי במשכנתא שלי, ואני לא אכסח את אחותכם. זו היתה קופסא ותישאר קופסא, ואדרבא - אל אל"פכם ועל חמתכם. תטפלו בחטפים המטופשים ובקמץ, ובצירה האמביוולנטי, אחר כך תתעסקו בזוטות.

על השאלה המתבקשת האם זה אומר שמעכשיו יש רק קופסות, טבלות, פסקות ודוגמות, הם בחרו שלא להשיב. חבורת אימבצילים.

1. אנשי מלחמה לא אמורים לדבר בשפה גבוהה. זה כמו האישה ההיא שמנסה להראות שהיא נורא אינטיליגנטית, ואומרת ש"הדג משתין מהראש". אז רנ"צ קראדי אמר היום ב"עושים צהריים" עם ליעד מודריק שאת תופעת המתנחלים המתפרעים "יש לשרש מהיסוד". שזה נחמד. אני מכיר עצים רבים שהיו מתים ליסודות בטון בשבוע שעבר, עם הרוחות האיומות האלה. אח"כ הוא גיוון עם "לגדוע אותה מהשורש", שזה כבר יותר טוב, אבל נו, לא לגמרי שם.
בשעה השנייה של התוכנית, לעומת זאת, התארח איזי בורוביץ', שהעיר ביחס לאל-על, שהוא מבעליה, כי "חברה שלא יושבת על המדוכה (...) היא חברה לא טובה". וכבר עמדתי לכתוב משהו נבזי דוגמת: איזי, טייק איט או דה דיקצ'יונרי. ואז הבנתי שזלזלתי בבחורצ'יק על לא עוול בכפו - והרי הוא צודק. אז יפה, והתרשמתי.

2. אתמול הלכנו להצגה בהבימה, "העז או: מי זאת סילביה". זו הצגה שזכתה לאינסוף שבחים ומחמאות מהביקורת. מוני מושונוב הוא ארכיטקט בן חמישים שנשוי באושר כבר 25 שנה לליליאן ברטו ויש להם בן הומו וחבר טוב שמגולם ע"י אלכס אנסקי. והנה, הדמות של מוני מתאהב בעז, שקוראים לה סילביה - או, כמו שמזכירים לנו כל הזמן, "מזיין עיזה". נו, מה אומר לכם? הצגה נהדרת, מחזה איום. רוצה לומר, השחקנים - ובמיוחד ברטו והשחקן הצעיר שמשחק את הבן - עושים עבודה לא פחות ממדהימה, כולל בכי אמיתי והסטריה כנה. אבל המחזה פשוט דפוק ומורכב בעיקר מהטחת אגרטלים ברצפה. מיותר, ואין סיבה ללכת.

מה שכן למדנו זה שאולם מסקין העתיק של "הבימה" עדיין נוח יותר וראוי יותר למושב אדם מהאולם החדש של "הקאמרי", אותו ראוי להרוס מן היסוד ולבנות מחדש.

3. פינלנד (!) סוערת בימים האחרונים בגלל הטענה שה"ירידות" של קונאן אובראיין (!) גרמו לנצחונה (!) בבחירות של הנשיאה (!). קונאן טען שהיא דומה לו, וירד עליה בגלל זה. אז א. הראיות לפניכם, וכאן יש עוד, ו-ב. הלוואי עלינו.



4. בעוד כמה שעות יהיה דיווח ראשון על העונה החדשה, החמישית, של 24. אם זה חשוב לכם.

5. כבר ציינתי שהעונה החדשה של "עקרות בית נואשות" היא ממתק? כי היא ממתק. יאממממ.

6. עדיין מחפש תשובה בנוגע ללב על המדרגות, כמה פוסטים למטה.

נו, זה סופסוף קרה. ווינט התיישר עם הפרחות והפקצות ועמי הארצות: כ', האות שממש קשה לבטא עד שהחליטו שאין בה צורך עוד, הוסרה גם מהעמוד הראשי של האתר. מזל טוב. עוד צעד בדרך לאבדון לינגוויסטי.



גם בתוך הכתבה: בניגוד לדעה המקובלת - גוגל לא מוצא הכל. אף מנוע לא יכול להתחרות בו לבדו, אבל שמצרפים יחד את יאהו, MSN Search, Ask Jeeves ואחרים, התוצאות עשויות להפתיע. קבלו את מנועי המטה-חיפוש, גירסת 2006.

1. לפני שירד הטקסט של השיר האחרון, הספיקה תמי להעיר לי על שלוש שגיאות ניקוד. ראשית, הצדעה בפומבי לאישה שבאמת יודעת לנקד. אני, למשל, מזמן צועק למען היוזמה של דלדול הניקוד. אין צורך בכ"כ הרבה סימני ניקוד, ואפילו באקדמיה ללשון העברית כבר נשמעות קריאות להעיף לעזאזל את הקמץ והצירה, כי אין סיבה שנזדקק להשכלה מיוחדת כדי לנקד. נו, בכל מקרה, היום ביררתי איך לנקד את המילה "ברחבה", במובן של רחבת בית הכנסת, למשל. שאול הון, סוג של מיתולוגיית-מעריב ומי שמנקד את השירים למדור הספרות, צידד בי וגרס "בָּרְחָבָה". אז סיפרתי לו את סיפור תמי, שגרסה דווקא "בָּרַחֲבָה", כי מדובר בש"ע ולא בתואר (רְחָבָה מתאים לאישה רחבה).
אם כן, יש החלטה: תמי צודקת יותר. אין זו שגיאה לנקד בָּרְחָבָה, ולראייה שמות עצם דוגמת "צְדקה". עם זאת, כדי למנוע בלבול, מוטב יהיה לנקד בָּרַחֲבָה. ובא שלום על ישראל, ועדיין ראוי יהיה להעיף את החטפים האלה לכל הרוחות. יפה שעה אחת קודם.

2. לא מבין כלום בכלכלה. נאדה. סודות גדולים בשבילי. אני יודע שיש לי מינוס, אני יודע להתמודד איתו, אבל אין לי מושג איך הוא עובד באמת - הרי הכסף מגיע מאיפשהו, לא? אני לא באמת יודע מה זה פק"מ, ואיך לגמול לקופה, ולמה העובר שב ולאן הוא הולך מלכתחילה. אבל מה שאני כן יודע, זה שהבנק גוזל ממני כסף על ימין ועל שמאל, ושאם אני רק נושם לכיוון של פקידה אז מייד יש עמלת נישום או משהו. אז לאנשים כמוני התחילו בוויינט סדרת כתבות על העמלות הסודיות שהבנקים שותים. הנה, מסתבר למשל שכדי להניח 10,000 ש"ח במכונה הזו שסופרת שטרות, צריך לשלם 15 שקלים. אם אתם כמוני, וגם אתכם בנק הפועלים מפתיע כל הזמן בדיוורים שלו על עמלות שליש, רבעון וחציון, כדאי שתציצו כאן: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3189918,00.html

3. פרוזבול. איזו מילה דגולה. גם אזדרכת, זנבות ונישוֹם הן מלים דגולות. שפה זה עונג צרוף.

4. המשטרה החליטה להמליץ על כתב אישום נגד האדיוט הגנב הזה, יחיאל חזן. ייייייייייייייייייו, איך אני מקווה שהאיש יכנס לכלא, איך.

גילי פירסמה פוסט על טעויות תרגום וכו', ובין היתר הזכירה שמעריצי ה"פ בגרמניה נתנו שם מיחד לטעויות המתרגם לגרמנית, אחד קלאוס פריץ (יותר ייקה מזה אין). הם קוראים להן Gurken - מלפפונים. לא יכולתי לחשוב על מילה טובה יותר לטעויות תרגום, ואני מאמץ בחום. חפשו אותם בבלוג זה ובמאמריי הבאים.

הנה התפתחות מילולית מעניינת: יש שטיק כזה בבלוגיאדה, שנקראת "להעביר מקל". מי החל בכך איני יודע, ואולם עושה רושם שזה תופס תאוצה. העיקרון פשוט: אתה כותב על עצמך שלושה דברים שאיש אינו יודע, ומעביר מקל לשלושה בלוגרים אחרים. הם, בתורם, כותבים שלושה דברים על עצמם, ומעבירים שלושה מקלות. המקור, מסביר בועז רימר בבלוג שלו, הוא ב- Talking Stick, אך לא בזאת העניין. העניין הוא בהתפתחות המקל. רוב האנשים לא "העבירו מקל", או "קיבלו מקל", אלא "זרקו מקל", והודיעו ש"זרקו עליהם מקל". רימר הזכיר שלא טוב לזרוק מקלות כי זה כואב, ומוטב להעביר אותו בנימוס. זמן מה עבר, השטיק תפס, ולפתע החלו להעביר שרביטים. גם את השרביטים היו אלה שזרקו, אבל עכשיו אף אחד לא זורק, אלא רק מעביר, כי פתאום, דרך הבלוג של גילי בר-הלל, גיליתי שמעבירים עכשיו לפידים. כלומר, התחלנו ממקלות, המקלות השתדרגו לשרביטים (אני מניח שזה שרביט תהלוכה, לא שרביט מנצחים), ועכשיו יש לפידים, קרי, מקלות בוערים שמושכים תשומת לב. אני תוהה אם הלפיד מציין את סוף העניין, כי אחת דינו להיכבות, או להשרף, אבל באותה מידה ייתכן שגם הלפיד ישודרג בקרוב.

האם מישהו יודע לספר:
א. מי החל להעביר מקלות? מאין מגיע המנהג הבלוגי המעניין הזה?
ב. על עוד שמות למקלות המושלכים?
ג. האם מדובר בתופעה ישראלית או שאתם מכירים אותה גם בבלוגי הגויים?

---

עדכון:
מצאתי גם "מקל קסמים", שהוא פיתוח של מקל, אבל הגיע, כנראה, לפני השרביט.

חשוב! האם מישהו יודע איך קוראים בלעז, או בשפה המקצועית, ואולי אפילו במונחים יווניים-קלאסיים, לגמלון (המשולש המקושט בחזיתות מבנים ישנים, כמו הבריטיש מיוזיאום, בנק אנגליה ודומיהם)? ולא, אל תגידו ש- gable כי לא את המילה הזו אנחנו מחפשים, למרות שכל המילונים והתזאורוסים מספקים אותה. אנא, ייִדן, עזרתכם!

רפי לביא, שג'ק מאוד אוהב כצייר, כותב כבר שנים יופי של טור על מוסיקה קלאסית ב"עכבר". השובע כתב כך על האופרה "אגריפינה" להנדל: "חביבה ונחמדה, ללא מרכאות, ואפילו משעשעת. לא כבדה כמו שהנדל יודע לקמפז".

לקמפז!

הה, איזו מילה נחמדת! כל-כך מעבר לסתם "להלחין", שזה מה שעשה אהוד מנור. לקמפז זה לכתוב מוזיקה, וזה מה שהיה הנדל - קומפוזיטור. אני אימצתי, ונותן קרדיט לרפי, אלא אם מישהו יוכיח לי שלא הוא המציא את המילה, ואז יעודכן הקרדיט. אח, זה שימח אותי מאוד, כל האירוע הזה.

ואל פינת החרם הלשוני:

המילה התורנית שעושה צמרמורות היא מעין. הפכנו להיות כל-כך פוליטיקלי-קורקט/ רודפי דיוק/ סתם לא בטוחים בכלום, שהמילה הזו מופיעה בכל מקום - ולחינם. הנה כמה דוגמאות שליקטתי מהחודש האחרון:

"בדיוק כמו ב-eBay, גם הקונה וגם המוכר באתר ממלאים משוב האחד על השני, כדי ליצור מעין קהילה וירטואלית בה אפשר למדוד את אמינות האדם ממנו אתה רוכש או קונה את הפריט" (הארץ, 26.8); "זו מעין תערוכת אמנות ישראלית למתחילים, שמיועדת לקהל שאינו מכיר את האמנות כאן" (הארץ, 31.8); "לאחר מכן הלכנו למסג' וכשחזרנו הביתה היו שם המשפחות שלנו עם עוגה, מעין חגיגה קטנה" (שלי גפני); "ישנם קבלנים אשר מחתימים רוכשי דירות על מעין טופס הזמנה, ואגב כך גובים מעין מקדמה על חשבון התשלום הראשון" (הארץ, 1.9); "הפיוס המדובר הוא לא שלום אידיאלי, אבל הוא מעין פסק זמן ארוך יחסית ביחסים בין היהודים במדינתם לבין שכניהם הערבים" (מג'די חלבי, NRG).

למעשה, מה שהקפיץ אותי היה כששמתי לב שמכול האנשים בעולם, דוקא אודי אשרי השתמש במעין "מעין" כזה, ואם בארזים וגו', והלואי שהיה לי מעין ארכיב שהיה קל לחפש בו קטעים מעין אלה כדי שאוכל להביא את הטקסט הייצוגי הזה - כי הוא באמת היה מופת של מילה מיותרת.

ובכן, חברים, באמת נוצרה קהילה וירטואלית שמאפשרת למדוד אמינות; זו גם לא "סוג של" תערוכה של ישראלים למתחילים, אלא באמת תערוכה של ישראלים לאנשים שלא מבינים הרבה באמנות ישראלית; המשפחה של שלי גפני באמת ארגנה מסיבה קטנה; במקרה של הקבלנים זה עוד גבולי, אבל כן, למרות הכל - זה באמת טופס הזמנה וזו באמת מקדמה, גם אם לא חוקית; והפיוס שחלבי מדבר בו, באמת אינו שלום אידיאלי, ומכאן שהוא באמת, ממש, בשיא הרצינות רק פסק זמן ארוך.

כולנו חוטאים ב"מעין", שהיא גרסא נקייה של "כאילו", ובלי עין הרע - אני משוכנע שאם תעברו על הבלוג הזה תמצאו הרבה מעידות כאלה. אבל הגיע הזמן להפסיק עם זה, או לפחות להשתמש בה במעין שימת לב, שכן הטקסטים הכתובים שלנו הפכו למעין מסלול מכשולים בו צריך לדמיין תמיד את הכוונה האמיתית של הכותב, כי הוא משתמש במעין הסחה קטנה, כאילו אומר, אני לא באמת בטוח, לא באמת מתחייב, ומצד שני אולי ההסחה הזו היא רק בראש שלכם ואתם לא באמת בטוחים שזה מה שאני אומר.

טילדה, ידידים, היא ללא ספק סימן הכתב הסקסי מכולם.
לו הייתי מחפש סימן בנשים, הייתי מחפש לי טילדה.
איש אינו יודע מה היא עושה, אבל כולם יודעים שהיא ספרדיה ומתפתלת.
איש אינו יודע מי המציא אותה, אבל כולם, עמוק בפנים, רוצים אותה,
כי אין כמוה בעולם.

~

הנה שאלה לכל הבלשנים ביניכם (אתם מוזמנים להפיץ אותה הלאה כי אני באמת רוצה תשובה):
יש בעברית מילים שמשנות משמעות כשמשנים את הניקוד שלהן, למשל "הֶלְחֵם" ו"הלֶחֶם", או "שְׁרִיר" ו"שָׁרִיר".
האם יש שם לתופעה הזו? ובבקשה אל תגידו שזה עילג, הבנתם אותי.

נכון?

שתי כתבות ברצף נקראו בוויינט ונמצאו בהן שגיעוטים. הראשונה, "קוואמי עושה 'השיר שלנו'". פיסקה שנייה, שורה ראשונה, קיצ'י במקום קיטשי. בכתבה השנייה, "אחת משלנו", פיסקה ראשונה, שורה ראשונה, הביטוי העילג "היש סיכוי שבכך נתפטר סופסוף ממייקל ביי?"

אל תמכרו לי תירוצים. אם אני יכול לקרוא כל פוסט בבלוג הקיקיוני שלי חמש פעמים לפני שאני שולח אותו, גם העורך, הכתב, הקלדנית - וואטאבר יש בוויינט - יכולים. גם חורבן הבית הוא לא תירוץ. מהיום, אציין את כל השגיעוטים שאמצא, ומי שימצא משלו מוזמן לשלוח אותם אלי. כן, זו תחרות: החיפוש אחר החירבוש הגדול ביותר של העברית. טעויות תעתיק יתקבלו גם הן בברכה (וכן, אני יודע שזה "תתקבלנה", אבל יש גבול).

בינתיים קיבלתי שלוש (!) תשובות סותרות על השאלה הבאה:
מה הדרך הנכונה לכתוב: שמנה וסלתה, שמנא וסלתא, שמנה וסולתה, או שמנא וסולתא?

המשיבים - אם יהיו כאלה - שישכנעו אותי, רצוי בעזרת דוגמאות,
לא יזכו לקרדיט במאמר אך יבורכו באהבה אין-קץ ובילדים מתוקים.