"תרבות וספרות" של ציפר הגיע היום כשהוא משכפל במדויק את מהדורת יום שישי, מלבד התאריך שהשתנה [לו רק היו לי סוללות למצלמה]. זה היה מרתק. הקוגניציה מאבדת מיכולתה. אתה מתבלבל לרגע, ומפקפק ראשית-כל בעצמך, מאשים את הבריאות שרופפת מזה כשבוע, ואת השינה הטרופה בלילה, ואת הנשים ואת ג'ונתן ליטל - כולם סובבו עליך את דעתך, הרי אתה יודע כי אי-אפשר שכבר נתקלת בכתבה הזו על שפֵּאר. התאריך של היום על העתון של-לפני-יומיים (אפילו אם זה "תרבות וספרות") מטלטל אותך בהכרח לאי-ודאות מסוימת (מי מאיתנו לא נעזר, כשהוא מבקש לקבוע תור לקופה"ח, בעיתון של היום כדי להזכר בתאריך?). מדובר בעניין חמור שאין כדוגמתו, משחק במוחם ובתודעתם של הקוראים כולם. מזל שהיה שם המשורר בשטח בכתבה ראשונה מתוך שתיים על עורכי אנתולוגיות לשירה, ובעזרתו אישרתי לעצמי שזה לא אני, זה הם (-- שכבר תהיתי בשביל מה צריך שתי כתבות בעניין - בזה הייתי בטוח).



גיליון "תרבות וספרות" דהיום מתפרסם באתר: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/LiArtPE.jhtml?contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0.

פרוייקט "הפרברים". יום אחד (ראשון, 20.5), ארבעה עיתונים שונים. ולווט היתה אומרת: "אולי די?"

חיכיתי עם זה מעט, כי קיוויתי שאצליח להשיג קטע אודיו מתאים, אך משחלף די זמן עושה רושם שלא אצליח ולכן פשוט נלך על זה - מה גם שיש התפתחות משעשעת.

לפני כשבועיים (אולי כבר שלושה?), התארח יאיר לפיד בתוכנית הרדיו הפופולארית של מולי שפירא (גל"צ, שישי, 10.00-12.00). הם דיברו על הספר החדש, ושפירא שאל, בין שאר דברי חנופה, האם אחרי כל השנים האלה, ואחרי כל הספרים, זה עדיין כואב לקבל ביקורות שליליות. לפיד ענה שהספר החדש לא קיבל "ביקורות" שליליות, אלא "ביקורת" שלילית, והיא היתה במעריב, "שכנראה עדיין לא סלחו לי שעזבתי אותם".

מובן שזה מגוחך, וההנחה שיכול להיות לי אפילו טיפה אכפת אם עזב את מעריב או לא עזב את מעריב היא ילדותית לגמרי, אבל אני לא לגמרי מאשים את לפיד. ככלות הכל, כשאני קורא ביקורת אוהדת כמו שנכתבה על הספר בטמקא, גם אני חושד שמדובר באי-אלו מניעים נסתרים והוראות מלמעלה (למרות שברור לי שאין בכך דבר; זו פשוט מחשבה אנושית הגיונית).

אבל היום, יובל אביבי החביב עליי כותב בוואלה! על "שקיעה במוסקבה", ומוסיף עוד ביקורת שלילית למצבור הביקורות שהספר הזה קיבל. מעניין אם גם לאביבי - לא, לא! מעניין אם גם לוואלה! - קשה להשלים עם עזיבתו של לפיד את מעריב.

אביבי כבר זכה לטוקבק אחד ששואל אם יש לו משהו נגד לפיד. זה תמיד מצחיק אותי כששאלות כאלה נשאלות. התשובה הקבועה שלי היא: "לא, אבל יש לי משהו נגד ספרים שמבזבזים לי את הזמן". ומה בנוגע לביקורות החיוביות שקיבל הספר הגרוע הזה? כאן אפשר להשתמש במונח החביב על מנחם בן: מדובר, רבותיי, בטעות טעם.

לפני כמה חודשים, במסגרת איזה דבר, הייתי צריך להרכיב רשימה של כל מיני אנשים, שפעם עשו משהו שקשור בעיתון. זו נדמתה משימה קלה למדיי, אך היא הסתברה בפועל כמורכבת במיוחד. תיעוד לא היה. רישומים אין. בארכיון אף אחד לא באמת ידע יותר ממני. זקני המערכת לא ידעו גם הם. בסוף מישהי הציעה שנתקשר ללוי יצחק הירושלמי, הוא בטח יידע. הוא באמת ידע: זכר את רוב השמות לפי הסדר הכרונולוגי המבוקש. אז נותר רק לאמת את העובדות, שהסתברו כנכונות (לאמת עובדות זה כמובן קל יותר מלמצוא אותן בעצמך). עיתונאי אמיתי - גם יודע וגם זוכר. אני מבין הבוקר, מקריאה אצל דניאל בלוך, שהירושלמי כבר לא היה במיטבו כשדיברנו איתו. והנה, בכל זאת.
יהי זכרו ברוך.

אולי זה פשוט שאני מבלה יותר מדיי זמן עם המלאכית לאחרונה, אבל היה משהו מאוד לא נעים כשמישהו שאל עכשיו את יעל דן (גל"צ): "את אמא, נכון?" - והיא ענתה: "ברור", ואף הטעימה את הגייתה.

1. אישה חכמה מאוד, שעוקץ יש לה בקצה לשונה, אמרה לי פעם שכשציפר לקח את יורם מלצר לכתוב אצלו טור קבוע על "ענייני לשון", הוא לא יכול היה להמר טוב יותר. הנה, במחיר שכר סופרים של טור קצר, הוא מקבל גם את הטור, וגם שני מכתבי תגובה שמעירים על טעויות בטור מן השבוע שעבר, וכבר מלאנו חצי סדין וזה יופי.
הפעם מלצר כותב על הבורות, "העזובה, וה'חפיף'" שמאפיינים את הכתיבה, ההגייה והתעתוק שלנו שפות זרות. בספרדית כבר מזמן אין צליל "ז", ולכן צריך לכתוב רודריגס ולא רודריגז. נו, כן, בסדר. אבל אז הוא נטפל לפאולו קואלו, שבכלל לא ידע שהוא כזה. קוראים לו קואליו - Coelho. אבל להוצאה זה לא משנה, ומלצר מקנח את הפסקה הסרקסטית שלו כך: "...קוראים ישראלים רבים הוגים את שמו Koalo, כאילו הוא קשור לאותו דוב סיני שחור-לבן."

אז בסדר, סין זה רק קצת מצפון לאוסטרליה, ושחור עם לבן נותנים אפור, אבל מה זה היה, מלצר, שטענת נגד חפיפניקיות, עזובה ובוּרוּת? מילא, תמיד אפשר לטעון שזה המשכתב שטעה. אגב, זה אותו יורם מלצר שבאחד מהטורים הישנים שלו, "ציטט" את ג'ון דאן כמי שכתב: "כל אדם הוא אי". ואידך זיל גמור.


מימין: דוב מזרחי. משמאל: סופר לטיני (בשחור-לבן)

2. נסענו לפסטיבל השירה של שדה בוקר. היה הכי גרוע בהסטוריה של השירה. מילא שבאירועים כאלה אנשים נוטים להיות קצת פאסיב-אגרסיב (זה דווקא כיף); מילא שהארגון היה מחורבן לגמרי; מילא שלו"ז הפסטיבל היה דחוס כמו פשטידה של חדר אוכל בקיבוץ (משורר נבון במיוחד אמר לנו, בתשובה לשאלה איך הוא מסכם את האירוע: "בלאגן, כמו כל שנה"); מילא שהמדבר נתן את אותותיו בכל (מי שלא שמע את חיים גורי, "זקן משוררינו", כפי שקרא לו אורי ברנשטיין, צועד באיטיות לצד אשתו היפה ויהודה אטלס, את כל 1300 המטרים עד חדר האוכל של המדרשה, ומפליט "אנחנו עדיין בגבולות ישראל אחרי כל זה?", לא שמע סרקזם מימיו); מילא שכמה משוררים גדולים (מי צעק "זך"?) הבריזו ברגע האחרון; מילא שאירועים שינו פניהם והפכו בבת אחת מ"אירוע הצדעה לחבורת 'לקראת'" ל"מרתון אינסופי של הקראת שירה בלתי חשובה" (סתם דוגמא מקרית); מילא, מילא, הכל מילא, רק למה השירים כל-כך גרועים? למה אין קסם בשום מקום? למה להזמין כ"כ הרבה "משוררים של שוליים", בפרפרזה על הבסקינית, וכל כך מעט אנשים שבאמת יש להם מה לומר? איכשהו, פתאום יוצא שמלצר צודק, ועוד יותר ממנו צודק אבידן: "הכל שטחי, שטחי, שטחי, / רוצים למות".

במקום למות, למדנו להכיר זה את זה לעומק, ניהלנו שיחות מרתקות עם עצמנו ועם כמה אחרים, ובעיקר שתינו את עצמנו עד כלות ושיחקנו משחק קלפים מטופש וממכר שנקרא No Shit. איכשהו אפילו הנגב לא היה נורא פתאום.


כוסיות ואינטריגות במשחק קלפים אחד!

2א. היו כמה אנקדוטות נחמדות, כמו ישראל פנקס שהבהיר ש"המשוררים הם כולם נעבעכים", וכמו העובדה שמתישהו ברנשטיין, בשבתו כמנחה של איזשהו אירוע, כמעט ולא הצליח להחניק את צחוקו מן העִלגוּת שעל הבמה - אבל אלה באמת הנאות קטנות מדיי. אה, בעצם כן יצא משהו מפתיע מהפסטיבל הזה: בחיים לא הייתי מאמין שאוכל לומר את המשפט "חלקנו אוטובוס עם צ'יקי" ולשרוד. אז הנה.

2ב. טוב די, די, פרידמן. שׁה. כן היו רגעי חסד, כמו עודד פלד שהיה נהדר ומהנה, ורוני סומק שקרא שיר מקסים ומתוק לחלוטין לקראת יום הולדתה של בתו, ומשה בן-שאול בהופעה מדליקה לגמרי, והמשוררת המוּכרת והמוֹכרת (הכי חמודה בארץ) שנתנה לך שתי נשיקות של אהבה - אבל אוף, זה כ"כ מעט וכ"כ לא מספיק! ממש לגמרי לחלוטין עצוב. ניפגש במטולה.


(קואלו)

3. בסוף, אחרי השטחיות הזו, הגיע לידי הגליון הראשון של "כתם - עיתון לשירה יומית". עוד לפניו הגיע אלי המניפסט המבחיל שלהם, "ככה כותבים שירה", שהופץ בתפוצת נאט"ו, ברשימת תפוצה גלויה (כי היי, תראו, יש לנו את האימייל של רחל חלפי ושל אילן שיינפלד, אנחנו בברנז'ה). "כתם", רק כדי לסגור את הפינה הזו, מלא בעוויתות מטופשות ונראה בעיקר כמו משהו שמושפע יותר מדיי מ"סטיות של פינגווינים" זצוק"ל. אבל יותר מכל, יש שם חוסר הבנה מוחלט בספרות, שירה ועריכה; בהתנהלות שפוייה; ובעובדות: למשל, אם הייתם קוראים קצת מדורי ספרות לפני שהעזתם "לערוך" "כתב עת" ל"שירה", הייתם מגלים שויזלטיר לא "נעדר", ושבחג השבועות האחרון פרסם שירים על פני כפולה שלמה אצלינו במדור, ושהוא כותב ב"מעריב" מאמרים נהדרים אחת לכמה זמן); ויש שם גם יריות ברגל כמו מודעת אבל שמבקשת להזכיר לציפר שפול ורלן ארתור רמבו מת ושהתאבלנו די. אבל אחרי כל הבבל"ת והקשקשת, מגיע "כתם" לרצח אופי של ממש של דמות מוכרת וחשובה בעולם השירה העברית, רצח אופי שאין לי שום עניין לעודד ולכן לא ארחיב בו. אני רק מקווה שמישהו ישים במקומם את הבהמות הקטנות שאחראים על פיסת הרפש הזו. פגיעה קטנה בכיס, בתביעת דיבה שאין שופט שיטען שאינה במקום, יכולה להיות רעיון טוב. רציתם פוטוריזם? בעתיד שלכם כתוב "נזיקין". או שנשרוף גם את בתי המשפט, אם אנחנו כבר מבעירים לפידים?

היבריס, חברים, היבריס. השמועה אומרת שזה גורם לעיוורון.


(רודריגז)

4. אם מזיזים את האצבעות בטעות מקש אחד ימינה שמאלה בזמן שמקלידים co.il, מקבלים co.uk. כל כך קרוב, כל כך רחוק.

---

עדכון, 19.12.2006

1. מה אמרתי? :) קליק להגדלה.



2. הסיבה היחידה שהתגובה שלכם לא נמחקה, היא שאני בעד פלורליזם. זוכרים? התחלואים האלה. ילדים טפשים.

1. אבל למה, בשם אלוהים, הם כל כך סובלים?! היינו אתמול בערב שירה - אחד מבין המון ערבים ספרותיים שהתקיימו אתמול בת"א, ואני מבטיחכם שגם באלה שלא היינו בהם היה בדיוק אותו הדבר: הם כל כך סובלים, המשוררים, כל צער העולם נטוע על כתפיהם. לא רחוק היום שלא אשלוט ביצריי, אזנק אל הפודיום ואנער אחד מהם מצווארונו. אלה השירים שלך! - אצעק מול פניו. תאהב אותם! למה אתה מתענה כל כך כשאתה קורא אותם? מה עשה לך השיר, שכואב לך כל כך?!

אתמול זה היה ערב שירה צעירה שרוב משורריו היו זקנים, זקנים, זקנים. שלשום, בערב המחווה (המוצלח) לעודד פלד, היו המשוררים, ברובם, זקנים. אני משוכנע שגם בערב לדליה רביקוביץ' שנערך אתמול בבית ביאליק, היו המשוררים זקנים. ובכל האירועים היו המשוררים זקנים לא בשירתם; לא בשנותיהם; אלא בקריאתם את שיריהם. זקנים, וכל כך, כל כך סובלים.

2. מאיה קגנסקיה הטובה כותבת היום אצל ציפר על שפתו של ליברמן. לא נאריך בכך כאן, מפני שהקונטקסט אפילו לא חשוב למשפט הנהדר הבא: "לפני מעגלות חיים רבים, ידיד אחד שלי, אציל רוסי במוצאו ואיש ספרות רוסי על פי מצבו, שאל אותי בארסיות: 'למה היהודים כל כך אוהבים את פושקין?'"

"אציל רוסי במוצאו ואיש ספרות רוסי על פי מצבו". מבריקה האישה הזו, ולא משנה כמה היא יכולה לגרום לך לכעוס עליה ועל העולם. אם מישהו מחפש לי מתנה מאוחרת ליומולדת, ספר המסות שלה יהיה רעיון טוב.

3. איכשהו, רק אתמול זה היכה בי: שבעצם, למרות המחשבה שאנחנו מדינת ברים ככל המדינות, אין דבר רחוק מן האמת. כדי למצוא בירה טובה מחבית אתה צריך לנדוד לאלנבי, או לקוות המון ולשים יהבך באדושם. גינס (לא שהיא רעה, כן?) הפכה איכשהו להיות המקסימום שמותר לצפות לו - וגם זה לא תמיד. על צ'כיות מחבית נדמה לי שכמעט אין מה לדבר (על צ'כיות בשר ודם גם אין. הממ). זה בכלל לא פלא שאנחנו רוצחים אחד את השני. חשוֹד בְּעם שיש לו רק שתי חביות בירה כברירת מחדל.

5. 4. התאפקתי המון זמן, אבל הגיע הזמן: בעוד כמה ימים תצא בארצות העולם המתוקנות הקופסא Orphans של טום ווייטס. שלושה דיסקים עם קטעים שהיו עד כה בוטלגים. את כל השירים, אולי מלבד שניים, וגם זה לא בטוח, יש לי איפשהו בין תשעת הג'יגה שמוקדשים לטום על ההארד דיסק. אבל המחשבה שאוכל לשמוע את Sea of love, את Walk away ואחרים באיכות דיגיטלית, גורמת לי לרטוטים עדינים בקצות האצבעות. בהאזנה הראשונה אני עלול להתעלף. מכירים ג'ינג'ית שאוהבת ווייטס?

"שתי ערים", מאי 1990:



למרבה הצער, בשבוע שלאחר מכן לא היה מכתב תגובה ודרישה לתיקון התיקון של התיקון, בו קראו לבני נפגעי הנאצים "בנים של נאצים". קפיש?