תערוכת שיח משוררים 8, 25.3.08 - 29.2.08



ביום שישי ה-29.2.08, בשעה 11:00 בצהריים, בגלריה "גרוס", לשעבר "אייזנברג", ברחוב בוגרשוב 86, תיפתח התערוכה השמינית בסדרת " שיח משוררים", בעריכתם של המשורר יחזקאל נפשי והאמנית נעמי שלו. התערוכה מציגה שישה משוררים, ותיקים וצעירים, בליווי עבודות אמנות של אמן אחד.

בתערוכה הקרובה, אשר נושאה הוא "אניגמה", יוצגו משיריהם של המשוררים:
מנחם בן
אילן ברקוביץ'
ורד אריאל
פאר פרידמן
גילי חיימוביץ'
אבי אליאס

לצד השירים המוגדלים תציג הציירת והאמנית נטלי מנדל (Ntle) עבודות אמנות ומיצב.

הכניסה לתערוכה חופשית, בשעות הפעילות של הגלריה, הפתוחה ברצף בימים ב-ו, בין השעות 11.00-14.00.

מאשה צור גלוזמן כותבת בנרג' על הגליונות האחרונים של "מסמרים", "מטעם", "הו!" ו"דווקא", סקירה ביקורתית שמצליחה לשמור על עצמה הרחק מן החטא הגדול של רשימות כאלה: התחושה של ניקוי המדפים מגליונות כתבי העת, לקראת שנה חדשה, חודש חדש, גליונות חדשים ומה לא. רשימה יפה מאוד, לטעמי, שדומני שמצליחה להעמיד היטב את ייחודו של כל אחד מכתבי העת, ואף למקמו על מפת הספרות העכשווית.

צור גלוזמן משבחת את הפואמה של יוסי גמזו המתפרסמת בגליון החדש של "הו!", וכן את תרגומו היפה של רועי חן ל"מוצרט וסליירי" לפושקין ואת הסיפור הפותח את הגליון, "Fail better" למאיה ערד.

על שיריי היא כותבת: "[בין העבודות בגליון] שלושה שירים יפים של פאר פרידמן (גילוי נאות - מבקר הספרות של מוסף שבת מעריב), מהם 'סוף' המותח קורים שקופים בין השירה למציאות, ו'גם איתה אני רק', המתאר רגע של ערפול חושים עירוני ואנושי".

רוני סומק מצטט היום את תרגומי ל"אפנות אביב" לאלן גינזברג במדור הספרות של ידיעות אחרונות. סומק כותב על הספר Family Business במסגרת הפינה "שפה זרה: ספרים שכדאי לתרגם". הספר הזה - חליפת מכתבים בין גינסברג ואביו - נכנס במהירות לווישליסט שלי, ואני מתבייש לומר שלא שמעתי עליו לפני כן. אם אתם באמת אוהבים אותי וכו'. "בעיניי זהו אוטופורטרט", כותב סומק על השיר, "גינסברג תמיד בקדמת חלון הראוה של השירה, מרכז הקניות הוא מגרש הבית, והקו הדמיוני שהוא מעביר מאישון העין של אותה בובת תצוגה לקצות הציפורניים מצוייר באבחת חרב. בובת התצוגה כמובן עירומה. גינסברג התמחה בסטריפטיז, והלק שעל ציפורני שיריו מתאים להיות לא פחות מאדום".
תרגומי לגינסברג פורסם לראשונה ב"מזלגות ותקווה", כאן.

וגם: מנחם בן, הבוקר במדור הספרות של "מעריב", כותב על גליון 6 של "הו!". "דורי מנור והוצאת 'אחוזת בית' ראויים אמנם לשבח על עצם המעשה הספרותי הקרוי 'הו!', כתב עת ספרותי איכותי", הוא כותב, אך מוסיף כי החוברת החדשה "רחוקה מלרגש באמת". מדוע? כי "כמעט כל החומרים שנאספו בחוברת זו הם ליטאטיים במובהק. כלומר, מעשי כתיבה הנובעים בעיקר מן הספרות, ולא מן החיים". עיקר טענתו: "מצטטים, מצטטים, מצטטים". עכשיו, אני מסכים עם הקביעה של בן על הציטוטים. כשיצא הגליון, אמר לי חבר קרוב, "תראה, כמעט לכל שיר יש מוטו". גם אם זה לא לגמרי מדוייק, אין ספק שזו תחושה שיש לה על מה להתבסס, וזה כנראה אומר משהו. אבל בניגוד לבן, אני לא חושב שזה מוריד מערך השירים. מיותר לבקש להתנתק ממסורת עתיקה כימי השירה של מחוות ושאילות, ומה לעשות שציטוט היא דרך הגיונית מאוד להתייחס לעולם. בניגוד לבן, אני גם לא חושב שהשירים בגליון נטולי רגש; כלומר, הם בהחלט אינם רגשניים, אבל יש בהם איזה רגש אינטלקטואלי, איזו התרגשות שכלתנית. אני חושב שהם גם מסוגלים להוכיח כי בניגוד למה שאנשים רבים חושבים, אין מדובר באוקסימורון. במועד אחר אולי נדבר על ההפרדה המאולצת בין הספרות והחיים כמקורות לשאוב מהם; הפרדה שהיא גם המשכה (או ראשיתה) של היציאה נגד "שירי מטבח" או "שירת הפנאי". שוב יש דברים שלא "נכון" לכתוב עליהם או לשאוב מהם. ודווקא על הספרות אסור, דווקא מהספרות אסור?! ואם המטבח (הספרות) הוא חייה של הכותבת? בסדר. גילוי נאות יהיה לציין כי בן מזכיר ש"פאר פרידמן מפרסם כאן שלושה שירים מוכשרים, מחורזים בחלקם, עם אזכורים ליטראטיים לפושקין, לשלונסקי, להיינה, לאחמטובה, לאלתרמן". בכל מקרה, "מוכשרים" זה טוב, לא?

עוד על "הו!" גם אצל מיה סלע ב"ידיעות תל-אביב", מה שהיה עד לפני שבוע, אאל"ט, "עתון תל-אביב". סלע סוקרת את 2007 בגזרת כתבי העת לספרות. "2007 היתה שנת התעוררות בביצת השירה והספרות המקומית, הרבה בזכות פריחת כתבי העת בישראל בואכה תל אביב", היא כותבת.

ורק בהארץ כותבים על בנימין תמוז, שעכשיו יוצאת מהדורה חדשה של כל כתביו, לשמחתי הרבה לאין קץ.

לפני כשלושה שבועות התחילו נעה בגון וגלעד שמילוביץ' להריץ ב"קול הקמפוס", 106FM, את פרויקט "אהבה לא מתוּוכת - בתי שיר", במסגרתו הם קוראים משירי המאזינים שנכתבו בהשראת החיים בתל-אביב. כל הפרטים בכתבה הבאה, שפורסמה זה לא מכבר בטיים אאוט:



השבוע הוקרא בין היתר גם שירי "נשף". ירונה כספי התארחה באולפן ובצעה שיר חדש; הוקראו גם שיר של אודי שרבני, שיר של מאיה גלפמן, ועוד אחד של שמילוביץ' עצמו. זו הזדמנות לקשר שוב לטקסט שלי, וגם להעלות לכאן את ההקלטה (מינוס הביצוע של כספי), ובאותה הזדמנות להפנות שוב לאתר המוצלח של התחנה, שבו אפשר להאזין לה אונליין ולהוריד תוכניות ספיישל, למצוא פרטים נוספים על הפרויקט, לקרוא שירים שהוקראו בעבר, וגם להוריד את התוכנית במלואה (החל מיום ראשון, כמדומני). הכנסו, האזינו, ושלחו גם אתם משיריכם.

ריח

"ואתה, על מה אתה סובל?" (איתן נ. גלס)

בוקר בַּשוק לא הביא עמו דבר מלבד ריח תפוחי אדמה, הקלוש בריחות השוק, המפתה והחומק בריחות השוק, הבלתי-נקלט מבין ריחות השוק, שכולם מתאבכים סביבה בַּעננים מן הדוכנים ומן המרצפות, מתגשמים מן התקרה, מְנַתְזים תחת עקביה כשהיא מדלגת עכשיו כמעט בלתי מורגשת מעל ריח אפרסק שהתגלגל ונשר מן הדוכן. הם שולחים אליה אצבעות וידיים ופורשים כנפיים דלילות מעליה במשבים דקים, ובעוד כמה רגעים ידמעו עיניה והיא תמחה את הדמעות בימינה ותסדר את שערה ותיטיב את קפלי החצאית ותמשיך. אל ביתה היא לוקחת את ריח תפוחי האדמה גם בכיכר הלחם, גם בִּוְרדים ארוכי גבעול, גם בצרור עלי ריחן וקורנית.

אתה מדבר איתי על שירה (קטע)

אַתָּה מְדַבֵּר אִתִּי עַל שִׁירָה?
הָיָה בָּהּ
הַרְבֵּה מִזֶּה וְגַם מִזֶּה,
וּכְמוֹ בְּשִׁירָה מָצָאתִי בָּהּ אֶת הָעִנְיָן
בִּקְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת.

תרגיש

עכשיו, עם השעון המתקתק לצד המיטה והמים ההולמים בכיור טיפה טיפה ועם האור האפור הקודח פנימה מפינת הווילון; עם יללת פחי האשפה הנגררים אל הרחוב ועם טריקת הדלתות מעבר לדלת ועם שריקת גלגלי החשמליות במורד הרחוב; עכשיו, שהפעמונים מדנדנים רחוק והאווירונים שטים רחוק יותר, והסירות שטות והאוניות שטות רחוק יותר, והכבישים נוסעים והרוחות נוסעות רחוק יותר – עכשיו אוזל האוויר מראותיו והוא צף מעלה באחת, ועוד מדנדנים פעמונים עמוק והעיר מתנשפת ומתנהמת ועולה ויורדת ונפלטת לכל הכיוונים ומתפרשת ונפרשת ולופתת את האנשים בדש המעיל, אבל עכשיו הוא יודע כי הדלת הנטרקת היא המשכה של הדלת הנפתחת והמשכה של הרוח, וכי הרוח היא המשכו של הבוקר, והבוקר הוא המשכו של הלילה, והלילה הוא המשכו של החלום.

שירי האהבה של הקולונל אַאוּרְלִיאנוֹ בּוּאֶנְדִיָה לאשתו רֶמֶדְיוֹס מוֹסְקוֹטֶה
מחזור בכתובים

א.
רמדיוס באוויר המחניק של השעה שתיים אחר-הצהריים

אַלְפֵי סְפִינוֹת הֻשְּׁקוּ לְהִטַּלְטֵל,
בְּשֵׁם אִשָּׁה, עַל חַמּוּקֵי יַמִּים:
כְּשֶׁיָּפָה עַלְמָה לְהִתְעַרְטֵל –
לַתֹּרֶן טוֹב בִּמְעִיל הַמִּפְרָשִׂים.

בַּחֹרֶף – הָרוּחוֹת מָשְׁכוּ קָדִימָה;
בְּחֹם הַקַּיִץ סְפִינָתִי חָרְבָה.
כְּשֶׁהָלְכָה חַמָּה וְהֶאֱדִימָה,
שָׂבַעְתִּי מֵחוֹפִים וְאַכְזָבָה.

אֲבָל בִּיְקוֹד הַיּוֹם, בִּסְאוֹן הָאֹפֶק,
בְּכָל זֹאת שְׁתֵּי עֵינַי מִצְטַלְּלוֹת:
הִנֵּה עוֹלֶסֶת עַל שְׂמִיכַת הָאֹבֶךְ

רֶמֶדְיוֹס בִּשְׂפָתַיִם צוֹהֲלוֹת!
אָלוּשׁ עַד עֶרֶב גַּב וְיָרֵךְ נֹפֶת –
רֹאשִׁי כָּבֵד וּשְׁתֵּי יָדַי קַלּוֹת.

שני גליונות חדשים של "עמדה" יצאו בבת-אחת, אחרי פגרה ארוכה לאין-שיעור. עורכים אותם רני יגיל, אריק א. (נדמה לי שלראשונה) ועמוס אדלהייט. בגליון 16 מתפרסם גם שיר ישן מאוד שלי ("אין זאת אלא רק השקט הנופל מן ההרים"), שהוא מקרה מעניין למדיי, אם יורשה לי. אני לא מאוד שלם עם השיר - או, מדוייק יותר, אני כבר לא מאוד שלם עם השיר הזה - אבל יש הרבה אנשים שאהבו אותו, בכללם גם כמה שהופתעתי (ואודה שגם שמחתי) לגלות שמצאו אותו לטעמם. כאמור, זה שיר ישן מאוד, שתקפו פג מבחינתי לפני כחמש שנים - אבל אני לא מבכה, חלילה, את פרסומו.

טרם קראתי היטב בחוברות, אבל אני יכול לספר שבגליון 16 תוכלו למצוא גם סיפורים של אור גראור ויחזקאל רחמים (שמשתתף גם בגליון 17), ושירים של משה דור, יחזקאל נפשי, אביה בן-דוד, רוני סומק, מקסים גילן ורבים אחרים. נוית בראל תרגמה שיר של אליוט, ויש גם תרגומים של בישופ, חלבניקוב, בלוק ואחרים, ואנתולוגיה קטנה של שירה צרפתית סוריאליסטית בתרגום משה בן-שאול. גליון 17 כולל שירים של בראל, שלמה קראוס, אריק א., ים המאירי, ואחרים. יש בו גם שתי מסות של זוכה פרס ברנשטיין הטרי, אריק גלסנר, על דוסטוייבסקי ועל ברנר המבקר. צילה אלעזר כתבה מסה חמודה לעילא, "מתרגמת: אז והיום", ועמוס אדלהייט מדבר על לאה איני.
מבחינה ויזואלית, אגב, הפורמט אותו פורמט מוכר, אבל הדפים (הנה הFטיש זוקף את ראשו) נעימים יותר למגע, ובכלל - יש אפילו כריכה צבעונית מקרטון נעים למדיי.

צ'יקי כותב על הגליונות החדשים כאן, והיות ואני בפאזה נדיבה, אני מרשה לעצמי לומר שהוא ניסח ברהיטות מרשימה חלק גדול ממה שיש לי לומר, לטוב ולרע, לא בהכרח על הגליונות החדשים (אותם, כאמור, לא באמת הספקתי לקרוא עדיין) אלא על פרויקט "עמדה" בכללותו. עם זאת וכצפוי, ולהבדיל מצ'יקי, אני מאוד בעד הארכנות כבדת-הראש של "עמדה", ולמרות שאני אוהב רעש ובלגאן במידה סבירה, אני מאוד אוהב את המתינות והשפיות של הכתב-עת. אבל זה עניין של טעם, כמובן, וסופו של דבר שגם צי'קי וגם אני מסכימים ש"עמדה" הוא כתב עת חשוב, ועכשיו רק נותר לקוות שעד הגליון הבא לא תחלופנה שלוש שנים (הגליון המיוחד של "עמדה 15" לא נחשב).

עדכון 30.8: צ'יקי מתקן אותי, שדווקא כתב כי "'המסות הידעניות ורחבות היריעה המנצלות את גודל הדפים של כתב העת הזה היו תמיד איזה יתרון יחסי של 'עמדה', עם התייחסות רצינית וכבדת ראש". זה נכון, כשלתי באי-הבנה, וסליחה.

כמו כן אני חושב שהערב כולנו מארינה, או, למצער, בועז מעודה.

קצת למטה יש ביקורת טרייה שלי על "אלף שמשות זוהרות" של חאלד חוסייני, שפורסמה הבוקר במדור הספרות של "מעריב" (שורה תחתונה: מוטב סופרנובה). אבל כאן יש שיר שלי שפורסם הבוקר במדור הספרות של "ידיעות". ההשתלטות על מחצית עולם הספרות הישראלי תושלם, ב"ה, בשבוע הבא. ואפרופו השם ועזרתו, קריאות "תהום ורוח" בבראשית י תעלינה מאוחר יותר היום. שובו לבדוק, סופשבוע מצוין ושבת שלום.


קליק

מתנת יום הולדת

                     לפֶלִיסַה
                     שמזמן הובטח לה

לֹא אָבִיא לָךְ פְּרָחִים מְנֻצִּים אַרְגָּמָן
אַף לֹא בְּדָל מְכוֹכָב שֶׁל יָרֵחַ;
לֹא אָשִׁיב מִן הַשֶּׁלֶג נִצַּת דֻּבְדְּבָן
עַל זַלְזַל מְלַבְלֵב, מִתְפַּרְחֵחַ.
לֹא אָבִיא בְּתַמּוּז רֵיחַ-יָם. לֹא אֶחְטֹף
לָךְ נוֹצוֹת מַלְאָכִים, גַּם לֹא נֵבֶל.
לֹא אֶטַּע עֲבוּרֵךְ יְעָרוֹת, לֹא אֶקְטֹף
עֲנָנִים.
              אַתְּ זִכְרִי: הַכֹּל הֶבֶל!
אַתְּ, פֶלִיסַה, שִׁמְעִי: הוּא סָדוּר וּפָרוּעַ,
נִמְהָר וְנִרְעַד, הוּא רוֹגֵשׁ נֶאֱלַם:
זֶה הַשִּׁיר לְבַדּוֹ יִוָּתֵר עַד עוֹלָם –
מִלּוֹתָיו לֹא תִּפְרַחְנָה בָּרוּחַ!

סוף

       Die schönste Jungfrau sitzet
       Dort oben wunderbar
       Heinrich Heine

עִיר זוֹלֶגֶת גֶּשֶׁם. חֹדֶשׁ שְׁבָט. נוֹשֶׁבֶת רוּחַ.
סוֹפִי וַאֲנִי חוֹלְקִים שֻׁלְחַן מִסְעֶדֶת סוּשִׁי.
מִבַּעַד לַזְּגוּגִית, הָרְחוֹב נִשְׁטַף חֲסַר מָנוֹחַ.
סוֹפִי מִצְטַנֶּפֶת בְּמִלּוֹת-הָעַד שֶׁל פּוּשְׁקִין:

"דּוֹדִי מִן הַמְהַדְּרִין הִנֵּהוּ", סוֹפִי מְדַקְלֶמֶת:
"פּוּשְׁקִין בָּאַדֶּרֶת שְׁלוֹנְסְקִי רַב-רַאַוְתָנוּת!
מַה עוֹד אֲבַקֵּשׁ לִי?"
                            (קֹר חוֹבֵק בַּלָּאט אֶת עֵמֶק
אִבְּן-גַבִּירוֹל, בֵּין דִיזֶנְגוֹף וְהַסּוֹכְנוּת,

כְּשֶׁמַּבְזִיק בְּרַעַם הַיְנֶה בְּרֹאשִׁי, בְּגֶרְמָנִית,
וְסוֹכֵר אֶת מִלּוֹתֶיהָ מֵהַגִּיעַ עַד אֵלַי;
שְׁבָט, שֻׁלְחָן עָרוּךְ, מוּלִי עַלְמָה יַפְיְפָנִית –
אַךְ צָף בִּי לֶקַח זִכָּרוֹן עָמוּם מִלוֹרֶלַי).

kurzer סונטה

יֵשׁ רַק מְעַט לִטֹּל מִכָּל
דְּבַר-שִׁיר, מְעַט מִכָּל מָשָׁל.
מוּעָט הַפְּרִי אֲשֶׁר בָּשַׁל.

זְכֹר, אוֹחֵז-בְּעֵט, לִשְׁקֹל
מַה טוֹב לָתֵת בַּסַּל, וּמַה
מוּטָב לִזְרֹק עַל אֲדָמָה;

וּזְכֹר תָּמִיד לְהִתְיַעֵץ:
אֶפְשָׁר יַבְשִׁיל עוד פְּרִי הָעֵץ.

בְּרֵרָה קָשָׁה הִיא, לְעִתִּים,
אַךְ טוֹב לִכְתֹּב בֵּין הַשִּׁיטִין.

גליון מספר 2 של "אלמנך", כתב עת לספרות בעריכת יעל טומשוב ואור גראור, רואה אור בימים אלה ויופץ בחינם בחנויות העצמאיות ובמקומות נוספים. גרסה אלקטרונית מורחבת שלו תהייה זמינה גם היא. בגליון החדש: מסה מאת אורי הולנדר על שיר של טוביה ריבנר; סיפורים קצרים מאת שמעון מרמלשטיין, אור גראור ונועה סיון; קטע מרומאן שבכתובים מאת ירון אביטוב; ושירים מאת עודד פלד, לירז מושיוב, נדב ליניאל, סיון בלס, ואני. מבין שיריי מתפרסמים בגיליון הטקסטים "[הייתי עכשיו לוקח את ידך]", ו"היא, פעמיים". את הגליון מלוות יצירותיו של האמן גידי לנדן.

בקרוב יתקיים ערב השקה שעתיד להיות מוצלח במיוחד (ולו רק בהסתמך על הלוקיישן ועל המשתתפים) אך על כך - בהמשך. בינתיים, החל מן השבוע הבא (אני משער), דאגו לעצמכם לעותק. זה בונבון!



כמו כן אני סבור כי יש למנוע בכל מחיר חסימת צמתים והבערת צמיגים על ידי סטודנטים מתפרעים.

[אַתְּ קִפּוֹדַּת-יָם]

אַתְּ קִפּוֹדַּת-יָם, דּוֹקֶרֶת
בְּאָדֹם וּבְשָׁחֹר
אֶת הַבָּאִים לָצוּף מֵעָלַיִךְ.
הָיִיתִי מְחַפֵּשׂ לִי חוֹף אַחֵר,
שְׁפַל שׁוּנִיּוֹת, מְעֻטָּר דּוֹלְפִינִים;
אַךְ מֵאֹפֶק עַד אֹפֶק
רַק סִירֶנוֹת וְנִימְפוֹת.

                     סינַי, אפריל 2007

עַל הַדֶּרֶךְ לִקְרֹא שִׁיר

לְבַסּוֹף תַּעֲלֶינָה הַתְּעָלוֹת עַל גְּדוֹתֵיהֶן
וְהַנָּהָר יִיבַשׁ. הַשְּׁלָגִים שֶׁנָּמַסּוּ בַּחֹרֶף
יִשְׁטְפוּ אוֹתָנוּ בַּסִּמְטָאוֹת הַתְּלוּלוֹת אֶל הַמֶּרְכָּז.
מוּצֶפֶת, אַתְּ עוֹד עֲשׂוּיָה לִזְעֹק דְּבַר מָה
עַל הַתְּמוּנוֹת בַּמּוּזֵאוֹנִים
אוֹ עַל הַחַיּוֹת בַּגַּן.
אַתְּ הֶגְיוֹנִית. קֹדֶם כֹּל הַצִּילִי אֶת פִּיקַאסוֹ
וְרַק אַחַר-כָּךְ אֶת עַצְמֵךְ.

נֶשֶׁף

                     [לאביטל]

אָז
נִצְעַד
שְׁלוּבֵי מַבָּט וְדַעַת,
לְקוֹל פָּנַס-רְחוֹב טְרוּט-עַפְעַפַּיִם,
עַל מִדְרְכוֹת הָעִיר המִזְדַּעֲזַעַת
בַּהֲמֻלַּת נֵאוֹן, בִּשְׁאוֹן צְרִימַת עַרְבַּיִם.

הָרְחוֹב יַתִּיז זַהֲרוּרִים בְּשֶׁצֶף
אוֹרוֹת אוֹטוֹמוֹבִּילִים רְתוּחִים.
זִמְזוּם גָּעוּשׁ יִסְעַר בָּהוּל, בְּאֶלֶף
קוּרֵי-חַשְׁמַל עֵרִים וּמְתוּחִים.

אַךְ לִי וְלָךְ יֵשׁ כֹּל אֲשֶׁר נִשְאָלָה:
פִּנַּת סִמְטָה שׁוֹתֶקֶת, בָּהּ טְבוּעָה
מַזְכֶּרֶת-דֹּמִי, זִכָּרוֹן שֶׁל לַחַשׁ,
וְלַיְלָה מְּפַכֶּה בָּהּ כִּשְׁבוּעָה.

בְּצַוְתָּא נְבַטֵּל אֶת הַיָּרֵחַ,
נַחְשִׁיךְ בְּגַן מֵאִיר אֶת הָעֵצִים.
רַק אָז יִלְאַט הַלֵּב, וְיִתְפָּרֵעַ
מִן הָרְחוֹבוֹת הַמִּתְקַצְּרִים,
הַנֶּחְרָצִים.

סונט א"א

דִּבּוּק מָתוֹק שֶׁל עֶרֶב, גֵּץ רוֹשֵׁף!
הוֹפַעְתְּ – וּכְבָר נִרְגָּשׁ דָּמִי, נִבְחַשׁ,
גּוֹאֶה, מֵצִיף אֶת אֵיבָרַי, וְחָשׁ,
תּוֹעֶה בְּתוֹךְ גּוּפִי הַמִּתְכַּשֵּׁף.

עוֹד רֶגַע וְאֶקְרֹס, נְטוּשׁ-חַיּוּת,
מְצוּץ-תִּקְוָה, מֻפְקָר לְחַסְדֵי
קוֹלֵךְ, אֲשֶׁר יַתְרֶה בִּי שֶׁאוֹדֶה
כִּי אֵין בְּכִירָה מִמֵּךְ לְיִצְרִיּוּת - - -

אָז יִיָּרֶה רוֹעֵם, כְּמִתּוֹתָח,
בְּרַק-חִיּוּכֵךְ, אָדֹם וּמִתְגָּרֶה.
דֶּמוֹן, שֵׁדָה לוֹהֶבֶת! רַק אוֹתָךְ
הוֹזֶה בַּיּוֹם, בַּלַּיְלָה, בְּחַדְרֵי

דִּירָה קְטַנָּה, עִיר-חוֹף בְּפָּלֶשְׂתִּינָה.
הַלֵּב דּוֹפֵק בְּקֶצֶב:
                            גְלוֹקְסֶן.
                                          גִ'ינָה.

---
(הו.)

הערת שוליים על השירה

                     "צְרִיחוֹת הֵן
                     דָּבָר לֹא אֶסְתֶּטִי
                     בְּלִי חֲרִיזָה"
                                          ת.י.

הַדּוֹבֵר בָּדוּי
אַקְט הָאֲמִירָה בָּדוּי
הַטֶּקְסְט בָּדוּי
הַשִּׁיר בָּדוּי
הַקּוֹרֵא בָּדוּי
הַמְּחַבֵּר בָּדוּי
הַכְּתָב בָּדוּי
הַקּוֹל בָּדוּי
הַשֵּׁם בָּדוּי
הַמָּקוֹם בָּדוּי
אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם בָּדוּי
יִתְקַדֵּשׁ בָּדוּי
שִׁמְךָ בָּדוּי
תָּבוֹא בָּדוּי
מַלְכוּתְךָ בָּדוּי
וּמְחַל לָנוּ עַל חֲטָאֵינוּ בָּדוּי
וְאַל תְּבִיאֵנוּ בָּדוּי
לִידֵי נִסָּיוֹן בָּדוּי
כִּי אִם חַלְּצֵנוּ מִן הָרַע.

קרקע

כשעמד – רועד מעט מתחת לחופת הבוגנוויליה – מול חלונה – היא גרה בקומת הקרקע ורק וילונות דקים ערפלו את הסלון – הבחין – וכבר היה חושך של לפנות לילה – בַּאגרטל – שעמד קרוב מדיי לקצה הכוננית – ועלה בו דחף עז לנקוש על החלון ולהזהיר שהנה – כך נדמַה לו מבעד לוילונות הדקים לעת לילה – עם רוח ראשונה עלול להתרגש אסון על רצפת הפרקט – שנראית מן הרחוב רק כשהווילונות מוסחים והלילה עוד רחוק רחוק.

דוּדיגום מעורב זך-שבתאי

1.
אֲנִי
יָחִיד בִּלְתִּי
מִתְחַתֵּן.

2.
אֲנִי רַוָּק
וְרַק אֲנִי
רַוָּק. כַּאֲשֶׁר

אֲנִי מַפְשִׁיל
אֶת מִכְנָסַי,

אִישׁ אֵינוֹ
מֵשִׂים אֶל לִבּוֹ
שֶׁאֲנִי מַפְשִׁיל.

כַּאֲשֶׁר
אֵינֶנִּי מַפְשִׁיל,

אִישׁ אֵינוֹ
מֵשִׂים אֶל לִבּוֹ
שֶׁאֵינֶנִּי מַפְשִׁיל.

3.
יָפֶה לוֹ
לַכּוֹכָב
לִהְיוֹת מֵעֵז.

דַּוְקָא בַּבֹּקֶר, בַּתּוֹר לָרוֹפְאָה הַמַּחְלִיפָה בַּמִּרְפָּאָה:
יְרֵכַיִךְ מִתְפַּתְּלוֹת סְבִיב צַוָּארִי.

ובכן, חוברת "שירה חדשה עברית-ערבית 2006" של הליקון יצאה סופסוף לאור.




מבין שיריי, תוכלו למצוא בה את:

* כרסום מתמשך בכושר ההרתעה (עברית וערבית - כל התרגומים לערבית מאת רג'א זעאתרה)
* משוררים שמנים אוהבים בחורות צעירות
* השמועות על מותו היו מוקדמות מדיי (עברית וערבית)
* אני מאמין גדול (עברית וערבית)
* לו אני בבית עניא
* רוץ
* שיר א' מתוך "שלגים"
* השיר "פורטרט" אמור היה להכנס ונותר על רצפת הדפוס. לא נורא.

ומבחר תרגומים:

* שיר 1587 של אמילי דיקנסון (He ate and drank the precious words)
* הכלב שלך מת / ריימונד קארבר
* משורר / וויליאם ג'יי סמית
* האורות דולקים בכל מקום / צ'ארלס סימיק (בגרסא חדשה ושונה מזו שבאתר)
* גזאל / אגא שאהיד עלי (גם הוא בגרסא חדשה ומלאה, לצד תרגום לערבית של עבד אלסלאם סבע)
* ותרגום מערבית, של יהודית דריגס ושלי, ל"מלים בצד הדרך" של רג'א זעאתרה

חיכינו ארוכות לחוברת הזו, שמאגדת - אם יורשה לי - חבורה מוצלחת של משוררים, רובם טובים, חלקם טובים מאוד-מאוד ומעניינים. תבדקו אותנו, מה אכפת לכם? במקביל, יצא גם גליון 76 של הסדרה האנתולוגית הרגילה של "הליקון". נושא הקובץ הפעם - "מֵעֵבֶר", והוא כולל שירים של אלן גינסברג, רוני סומק, שרון אס, שי דותן, אלמוג בהר, והמון אחרים.

[אין דבר במוות מלבד חמלה רכה של משי]

                                   לאביטל
                                   רוח חדשה, דיבורים חדשים, נהר משל עצמה

אֵין דָּבָר בַּמָּוֶת מִלְּבַד חֶמְלָה רַכָּה שֶׁל מֶשִׁי,
טִפּוֹת שֶׁל רַחֲמִים, לְטִיפָה חַמָּה שֶׁל רוּחַ.
אֲבָנִים מִתְעַצְּבוֹת בּוֹ לְחַלּוּקֵי נַחַל.
הָרִים נוֹדְדִים עִמּוֹ כְּגַרְגְּרִים שֶׁל חוֹל.
גְּבָרִים טוֹבְלִים בּוֹ בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת.
נָשִׁים מִתְעַטְּפוֹת בּוֹ כִּבְסָארִי סַסְגּוֹנִי,
אִמְרָתוֹ טוֹבֶלֶת בִּמְקוֹר כֹּל-הַנְּהָרוֹת.
הַקְשִׁיבִי לוֹ מְרַחֵשׁ מִכָּל עֵבֶר: צַחֲקִי לוֹ וּתְנִי לוֹ
לָלֶכֶת
וְלַעֲבֹר.

(השמועות על מותו)

הַשְּׁמוּעוֹת עַל מוֹתוֹ הָיוּ מֻקְדָּמוֹת מִדַּי.
בְּחָרוּז לָבָן וּלְלֹא מִשְׁקָל, רִחֵף בֵּין עַנְנֵי נוֹצָה,
תִּעְתֵּעַ בְּרוֹפְאָיו וּבִמְבַקְּרָיו יָמִים אֲרֻכִּים,
רַק כְּדֵי לִצְנֹחַ, אֶבְרוֹתָיו פְּרוּשׂוֹת, עַל כַּר הַדֶּשֶׁא,
מַבָּטוֹ שָׁט מַעְלָה, עֵינָיו מִתְגַּלְגְּלוֹת
כְּכַדּוּרִים חוּמִים, מַמְתִינִים לִמְסִירָה.

מְאֻחָר יוֹתֵר
טָעֲנוּ קְרוֹבָיו כִּי לֹא הִכִּירוּ אוֹתוֹ כְּלָל.
בַּשְּׁמָמָה שֶׁהוֹתִיר הִדְהֲדָה אַחֲרָיו בַּת קוֹל עֵירֹמָה.


* / ﭙئير فريدمان
من العبرية: رجا زعاترة תרגום: רג'א זעתרה

كانت الشَّائعاتُ عن موته مبكرة.
بقافيةٍ بيضاء وبلا وزن حلـَّـق بين غيوم الريشة،
خاتل أطباءه وزوَّاره أيامَ طويلة،
فقط ليهبط، باسطًا قوادمه، على مرج الحشيش
يطوفُ لـَحظُه علاً، تتدحرجُ عيونه
ككراتٍ بُنِّيَّة، تنتظر التسليم.

لاحقًا
إدّعى اقرباؤه إنهم لم يعرفوه قط.
في اليبابِ الذي خلـَّـف، دوَّت رنَّةٌ عارية.

טבע דומם

הזקן, שקווצת שיער אפור תלויה הייתה עדיין בקדמת מצחו, דלילה ומדובללת, עמד מול החלון הרחב, כף ידו הימנית פרושה על הזכוכית, ועיניו החלביות נעוצות ברחוב שלמטה. הוא פתח את פיו בלי קול וסגר אותו. רגליו הדקות, מכוסות פלומה צהבהבה, בצבצו תחת חלוק ירוק. עיניו זזו שמאלה, ואז ימינה. פיו נפתח שוב, ושוב נסגר. הוא הרים את ידו השנייה והצמיד אותה אל החלון בחבטה שקטה, ומשלא קרה דבר, כאילו נמלא ברגעיו האחרונים און של נעורים, הניע את ראשו לאחור ואז לְפנים, וניפץ במצחו את הזכוכית, והאחות, שהגיעה אל בית-האבות רק ימים ספורים קודם לכן, מיהרה לעברו בצעקה. למטה, התרוממה הילדה בבהלה, זינקה מתוך הערוגה אל הדשא ורצה משם, מביטה מעבר לכתפה למעלה, בחלון השבור שרסיסיו נחתו בחצר.


ציור בעקבות הסיפור: אורי ניר

אַנְשֵׁי הַקּוֹנְצֶרְטִים
(פסבדו-דיגום חנוך לוין עם פואנטה)

[טקסט הוּרד זמנית]