אז גילו ספר בדיחות רומי, בן 1700 שנה, והדיילי מייל כותב על זה - תחת הכותרת המוצלחת "דבר מצחיק קרה לי בדרך לפורום" - וגם מפרסם כמה בדיחות לדוגמא (ויה Kinblog). אבל מה שבאמת מוצלח (כי בדיחות בנות 1700 שנה הן חביבות, אבל לא מוצלחות), הוא הטיקבוק של אחד גאווין ג'ונס:

"מתאים ל: גברים, נשים, חילוניים ודתיים, שוחרי תרבות, יהדות ושואה"
(באתר הוצאת ידיעות ספרים מוצאים קוראים רלוונטיים לספר "האבודים: שישה מתוך שישה מיליון" מאת דניאל מנדלסון. מי בעד השואה, ירים את ידו).

מאשה צור גלוזמן כותבת בנרג' על הגליונות האחרונים של "מסמרים", "מטעם", "הו!" ו"דווקא", סקירה ביקורתית שמצליחה לשמור על עצמה הרחק מן החטא הגדול של רשימות כאלה: התחושה של ניקוי המדפים מגליונות כתבי העת, לקראת שנה חדשה, חודש חדש, גליונות חדשים ומה לא. רשימה יפה מאוד, לטעמי, שדומני שמצליחה להעמיד היטב את ייחודו של כל אחד מכתבי העת, ואף למקמו על מפת הספרות העכשווית.

צור גלוזמן משבחת את הפואמה של יוסי גמזו המתפרסמת בגליון החדש של "הו!", וכן את תרגומו היפה של רועי חן ל"מוצרט וסליירי" לפושקין ואת הסיפור הפותח את הגליון, "Fail better" למאיה ערד.

על שיריי היא כותבת: "[בין העבודות בגליון] שלושה שירים יפים של פאר פרידמן (גילוי נאות - מבקר הספרות של מוסף שבת מעריב), מהם 'סוף' המותח קורים שקופים בין השירה למציאות, ו'גם איתה אני רק', המתאר רגע של ערפול חושים עירוני ואנושי".

ההקלטה הזו היא הדבר הכי פרשס בעולם. (ויה ג'וני, שגם מסביר).

דרך יצהר ורדי, שלינקק בפורום הספרים בוויינט, הנה "דיווחו של חוקר תאונות", מאמר המופת של עמינדב דיקמן על תרגום האימים של אריה סתיו לדנטה. קריאת חובה, תענוג מילולי מושלם (המאמר, לא התרגום).

1. אני חולה ומסכן, ומבעד לענני הקלינקס-עם-אלוורה, אני קורא את "מועדון השוטרים היידיים" של מייקל שייבון ונהנה כמו שספרים מעטים עינגו אותי השנה. הוא לא חף מבעיות, כמובן, וביקורת מלאה עליו תקבלו בפרינט; אבל אם יש לכם זמן ואין לכם מה לקרוא, ואם אתם סומכים עליי גם בלי תימוכין של 800 עד 1200 מלה, אז אתם בהחלט מוזמנים לתת לו הזדמנות.

1א. שוכבות אצלי שתי קריאות בבראשית כ"ב, של לקסמן וליניאל, ושתיהן לא עולות ב"תהום ורוח" מפני שאני לא מסוגל להביט בצג המחשב יותר מחמש דקות ברציפות, עכשיו עם המחלה והכל. בשנייה שעיניי תחזורנה לעצמן, והאף יחדל לדלוף, יעלה תהום ורוח. הפעם זו כבר הבטחה.

2. עמינדב דיקמן מסביר אצלינו במדור של אתמול, על פני כל הכפולה הפותחת, מדוע התרגום של סתיו ל"קומדיה האלוהית" הוא אסון מוחלט. לא שלא ידענו מה סתיו מסוגל לעשות לקלאסיקות, וכמה אגו יש לאיש הזה בטריפ; אבל אחרי המאמר של אתמול אני שוקל הפצת הסטיקר המתבקש: I love Aminadav. איזו כתיבה משובחת.

3. מותק, את הבדיחה על אלוהים והלוטו את מכירה? אם לא שולחים, לא זוכים.

קקפו כותבת כבר חודשים הודעות על פוסטים עתידיים שלה. כולם נשמעים מאוד מסקרנים, אבל היא לא באמת כותבת אותם אחר כך. זה נשמע לי כמו שיטה הוגנת. על כן, הפוסטים העתידיים שלי יכללו דיון באשכנזיות (בעקבות שידור חוזר של "האשכנזים" הבוקר בערוץ 2, ושידור ראשון של "אשכנז" הערב בערוץ 8, וכן בעקבות קריאתי בימים אלה את ספרו של קלמן קצנלסון, "המהפכה האשכנזית"); שיחה על ספרות צ'כית (במסגרת הדיון הרחב יותר: צ'כים - העם הצודק ביותר באירופה, או רק אנשים מדליקים); יום הולדת חמישים-ומשהו לטום ווייטס - כשהאל מזדקן; צורות קיום נחותות: מה בין הוט ורשות הדואר; וקריאה, ב"ה, בבראשית כ"ב, במסגרת פרויקט "תהום ורוח" המושהה.

כן, בנוגע ל"תהום ורוח": זה שמונים אחוז באשמת הוט, ועשרים אחוז בגללי. הפרוייקט הזה לא תם. הו לא.

לפני כמה זמן שלחו אותי אל הבלוג הזה (חביב, אך ממצה את עצמו עד מהרה): The “Blog” of “Unnecessary” Quotation Marks, ששמו מסביר, פחות או יותר, את כל מה שצריך לדעת עליו.

אתמול הגיע אליי ספאם, שהדגים איך המרכאות המיותרות דווקא עובדות בדיוק כמו שצריך - בהתאמה מושלמת של עלגות ותוכן. כותרת הספאם: "למה אנחנו נותנים לך ספר מתנה" (כך במקור). הם מציעים איזו אנציקלופדיה קיקיונית, ומוסיפים:



אבל אמת בספאם - יש.

דייויד לינץ' מגיע לארץ, ובנרג' תרבות הלכו על פרויקט משובח: הסצינה האהובה מבית היוצר של לינץ'. גם אני משתתף, לצד יאיר לב, ניב שטנדל, תום שוב, ציפי שמילוביץ וואחרים. הפרוייקט המלא - בלינק. הטקסט שלי באתר קוצץ מעט - בדיוק ברגע שבן וג'רי מגיעים סופסוף לפואנטה, מה שקצת חבל - אז אני מביא אותו גם כאן, וכמובן שיכולתי לכתוב על עוד חמש-מאות סצינות אחרות - אבל לבחור חייבים. אם מישהו מתעניין, ההתלבטות הקשה ביותר היתה בין הסצינה שבחרתי, ובין סילנציו של "מלהולנד דרייב".

הפרוייקט בנרג'
הסצינה המלאה-לגמרי ביוטיוב (04:16)

טווין פיקס, פרק שני. נעימת פתיחה. כתוביות. יום שבת, 25 בפברואר בעיירה הצפונית. במלון שבבעלותם יושבים בני משפחת הורן – בן, סילביה, בתם אודרי, ובנם בתלבושת אינדיאני מלאה. הם לא אינדיאנים. הם אוכלים ארוחת ערב. אין אושר בחדר הזה: בן הורן לא הצליח למכור את המלון. מצלמה סטאטית. חריקות סכינים ומזלגות, צקצוקי שפתיים, מלבד זאת שקט – סך-הכל 58 שניות. איש קטן בתספורת מוזרה נכנס לחדר ברעש גדול. "ג'רי חזר מפריס", אומר בן. סילביה מצווחת בבעתה בקצה השולחן. ג'רי מניח ערימת בגטים על השולחן. "אלה הסנדוויצ'ים הכי טובים בעולם", הוא אומר לְבֵּן, אחיו, "גבינת ברי וחמאה, אתה חייב לטעום מהם". בן גונח בהנאה. "אתה יודע מה הסנדוויץ' הזה מזכיר לי?" הוא שואל. "הוא מזכיר לי את ג'ני וג'יני ליד הנהר". שניהם צוחקים ויוצאים מן החדר. "תמיד תענוג", מתריס בן לעבר אשתו. היא מיואשת.

"ג'ר, הבת של לילנד נרצחה והנורווגים עזבו", הוא מבשר לאחיו כשהם לבדם. "החזקנו את הויקינגים האלה בקרניים," מתנשף ג'רי על סף דמעות, "מה קרה?" – "אנחנו לא בטוחים במאה אחוז, הם לקחו איתם את המתורגמן", משיב לו בן.

"אמרת שהבת של לילנד נרצחה?", ג'רי תוהה. "כן," עונה בן.

"אני מדוכא," עונה ג'רי. מאוחר יותר הם מתעודדים עם הבחורה החדשה שהחלה לעבוד אצל "ג'ק שתום העין" – ומעט הצופים שטרם הבינו בפרק הקודם כי הדרך בה כותבים, מצלמים ועורכים טלוויזיה השתנתה לעד, קיבלו בסצנה אחת קפסולה מושלמת של כל מה שהוא טווין פיקס: הומור שחור, דיאלוגים בלתי-סבירים, תהיות קטנות וסימני שאלה גדולים שרק הולכים ומתרבים, רמיזות ברורות לכל מה שהוא טאבו – צעדים ראשונים בדרך לבשורה כי אבות יכולים לאהוב את בתם קצת יותר מדיי. היי שלום, לורה פאלמר, הינשופים אינם כפי שהם נראים.

זום אין על שטיח-קיר. איכר עובד בשדה. ייתכן שיש לו מגל ביד.

"קול הקמפוס" (106fm) משיקים הערב פינה שבועית חדשה, במסגרת מגזין סיכום השבוע של התחנה. בפינה, שמגיש גלעד שמילוביץ', כרבע שעה אורכה, יוקראו שירים מאת משוררים מוכרים וחדשים (נדמה לי שאמורה להיות תמה משותפת לשירים, נניח "תל-אביב"; אבל אל תתפסו אותי במלה). התוכנית משודרת מדי חמישי בשעות 19.00-20.00, ופינת השירה אמורה להיות משודרת מתישהו בין 19.30 ל- 20.00. האזנה נעימה, וכמובן שאפשר להאזין אונליין.

הא. בכלל שכחתי מזה: Nextbook, המגזין המקוון (החביב מאוד) לתרבות, ספרות ואמנות יהודית, פרסם (ומסתבר שכבר בחודש יולי, hence ה"שכחתי מזה") כתבה על אמנים בגרמניה שמנציחים באמנותם את השואה. הם פנו אלי בזמנו כדי להשתמש בתמונות ה- Stolpersteine שלי, ושתיים מהן אכן שם (לא אלה שלהלן).



ואם כבר כתבות ישנות, אז לקוראי יידיש ביניכם - כתבה בפארווערס מה- 17 באוגוסט, על סרט דוקומנטרי שנשמע מעניין, "המסע של פרימו לוי". יש גם כתבה ישנה יותר (אני מניח) ב"הארץ", אבל דווקא אותה עוד לא קראתי.

עשיתי קצת שופינג לחגים היום, וגיליתי שבשקט בשקט, בלי שום פרסום בינתיים (ככל שאני זוכר), הוציאו בידיעות ספרים מהדורה חדשה של "גוג ומגוג" למרטין בובר. הם דיברו על זה כבר זמן מה, אבל אני לא זוכר ששמעתי על הוצאת הספר בפועל, וגם לא ראיתי אותו עד היום בשום מקום. על כל פנים, אם דברים כאלה משמחים אתכם (הם משמחים אותי; כמו גם ההוצאה המחודשת של "שמשון" לז'בו, שעודני צריך להניח עליה את ידי) - אז דעו שיש.

מה שעוד יש זה סתיו. סתיו! הסתובבתי בחוץ משמונה בבוקר ועד כמעט שתיים בצהריים, והיה כמעט-נעים - בכלל זה משבים של רוח קרירה אמיתית. אז זה טוב. ומשמח. ובכלל היה יום מוצלח. וכדי לקלקל אותו קצת, לכו קראו על האידיוט שהחטיף מכות לצ'יקי, ללמדך שגם הוגי-דעות-מטעם-עצמם יכולים לנהוג כמו בהמות מהשוק. אחר כך קראו את זה, אצל ליכטש. זה באותו עניין, בערך, וזה מאוד מצחיק ומדוייק. רגע, אל תלכו עדיין! אחרי שתקראו אצל צ'יקי ואצל ליכטש, לכו להשתעשע ולהנהן בתסכול אצל לרמן, אמנם בעניין אחר לגמרי, אבל עדיין, תל-אביב.

לפני כמה שנים, בנסיעה המי-זוכר-כמה ללונדון, נתקע פילם עמוק בנבכי הניקון-משהו אדירת העדשות שלי (שהוחלפה מאז, בלי געגועים, בקנון קטנה ודלת אמצעים). היום, בעידן כרטיסי הזכרון נאדרי-הג'יגה, ברור שמצלמים המון. אבל גם אז, כל נסיעה בת 10 ימים ללונדון הסתיימה בשנים-עשר סרטים לפחות, ולרוב הרבה יותר.

דיגרסיה: באחת הפעמים הראשונות שלי בלונדון, התגלגלתי לסיטי בראשון בבוקר, ונדמה היה שעכשיו עונת הדבר. אין איש ברחוב. לשאלתי האם זה נורמאלי, ענה האיש שיושב בתוך המוניומנט: It's Sunday, and it's the city. סוף דיגרסיה.

ובכן, גם הפעם היה יום ראשון גשום, והייתי בסיטי. הסתובבתי עם מצלמתי התקולה עד שבמקרה הגעתי אל פתחה של חנות צילום שאפילו היתה פתוחה. הסברתי את המצב, והמוכר נכנס אל חדר החושך שלו, שיחרר את הפילם התקוע, הכניס אחד חדש, ושלח אותי לדרכי. כששאלתי כמה אני חייב לו, הוא ענה: It's London, you need to take pictures - ובכך הבהיר כי איני חייב לו דבר.

נזכרתי בזה בעקבות הכתבה הנוגעת-ללב-אבל-ברורה-מאליה של מישל דור, היום בוויינט, על חנויות הצילום הנעלמות מתל-אביב. אני בצד של הקידמה, ואני מודה שאיכשהו הכתבה הזו לא עבדה עליי כמו שעובדות עליי כתבות דומות על רצענים, חייטים, מתקני עטים ושענים. ואיני יודע למה לא - אולי כי ל"מתקן עטים" יש צליל מאגי, קסום הרבה יותר משיש ל"בעלים של חנות צילום".

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3446023,00.html

בלי קשר, באותו ביקור הגעתי גם להמסטד, ואחרי שהלכתי לאיבוד כמו שאני אוהב, נדרשתי למצוא את תחנת הטיוב הקרובה. ניגשתי לאישה מבוגרת שישבה בשמש מחוץ לדלת ביתה, ושאלתי: Do you happen to know where the nearest Tube is?
Yes, I do, היא ענתה.

חייבים לאהוב אותן.

ביום הכי חם בשנה, חברת החשמל ניפקה לנו הפסקת חשמל יזומה מעשר בבוקר ועד ארבע ורבע אחה"צ. היה לוהט ומיוזע, ואמרתי לעצמי שאם כבר לוהט ומיוזע אז שיהיה לוליטה, קריאה חוזרת. קראתי כ- 150 עמודים בטרם הכניע אותי החום (זו הלחות, זו הלחות), וכל ההקדמה הזו, הפסבדו-שנונה, נועדה להוות תירוץ לאחד הלינקים היותר-משתלמים שניפקתי לכם לאחרונה: מסה של אסף ענברי, שפורסמה אצלינו במדור ב- 2 בספטמבר 2005: "שימו לב איזו סיגריה מעשן הנבל". מסה מוצלחת - אם כי הייתי שמח לקבל אותה בגרסה ארוכה יותר, מקיפה יותר - שעניינה משחקי המוחות הקטנים שנבוקוב, או הומברט הומברט, משחק עם קוראיו. יופי של טקסט, כמו רוב הטקסטים של המסאי המוכשר הזה, שרק ממתינים לכם באתר שלו.

לסיום לימודיו ב"שנקר", יצר גל שקדי קליפ אנימציה מלבב ל"Starving in the belly of a whale" של טום ווייטס, וכתוצאה מכך שלח אותי להאזין שוב לאלבום Blood Money, שכבר מזמן לא האזנתי לו, ושכולל את השיר הכי אהוב עליי של כלבהגשם הגדול - The part you throw away. כלומר, זה היה השיר הכי אהוב עליי, עד שהגיע Make it rain - אבל הפוסט הזה הוא בכלל על הקליפ של שקדי, לא? אז קליק.


via The Eyeball Kid

יומולדת שנתיים ל"מזלגות ותקווה"!

בדיוק הלילה לפני שנתיים בא הבלוג לעולם. ינוקא! במהלך השנה האחרונה כתבתי 229 פוסטים - ירידה דרמטית ביחס לשנה הראשונה, אז פורסמו 661 (!) פוסטים. על פניו זה אומר (לכאורה) שנמצאו חיים, אבל אנחנו הרי יודעים שזה לא זה. המדובר בעצלות מחד גיסא, ובהרבה מאוד עבודה מאידך גיסא. פרדוכס. על כל פנים, אפשר לומר באחריות שרוב הפוסטים השנה עסקו בספרות, וזאת לעומת השנה הראשונה, שבה - וזו היתה הפתעה גדולה עבורי - תוייגו רוב הפוסטים דווקא תחת "אינטרנט".

אני יכול לומר גם שיצאו בעיקר דברים טובים מן הבלוג הזה, על אף (ולפרקים: בזכות) אכסנייתו הנידחת, הבלתי-מתפקדת, הקשה-על-העברית וכו'. אני מנסה, כידוע, לבחון אלטרנטיבות נוספות, בעיקר עבור "תהום ורוח", אבל בינתיים אני נשאר ביורנל. זה כמו החיים עצמם, לא? כולם איטיים, לא מבינים מה אתה רוצה, ואתה צריך לשלם אם אתה רוצה תנאים טובים יותר - אבל למרות הכל אתה לא הולך ומתאבד פתאום. אז לחיי עוד שנה ביורנל, עם פזילה לצדדים (כי זה שאתה לא מתאבד לא אומר שאתה לא יכול לנסות לעבור לצ'כיה, נגיד).

בהמשך לניטפוק זה, התכוונתי פשוט לענות בלינק לערך "מטאפורה" בויקיפדיה, ודי לחכימא ברמיזא, מה גם שמה אכפת לי בכלל מה כתוב על ההזמנה. אבל בהיותי מי שאני (נודניק חסר תקנה, וכחן לשם ויכוח), הצקתי שוב לקרן דובנוב רבת הסבלנות מהאקדמיה ללשון העברית, והנה מה שהיה לה לומר:

       מעתקי המשמעות - המטפורה היא המעתק הנפוץ ביותר - הם תהליך טבעי הפועל בכל הזמנים בכל הלשונות.
       לא נראה שמוסד הממונה על הכוונת הלשון יכול להתערב בתהליך זה התערבות של ממש. גם בשימוש המתרחב
       והולך במילה "השקה" לא נדון באקדמיה, וספק שיש טעם לדון. עם זאת, הלכה למעשה יש גם דרכים אחרות
       ואולי שקופות ומדויקת יותר להביע את עניין הולדתו של כתב העת החדש: ייסוד או היווסדות, כינון וגם ערב כינון,
       חגיגת כינון, אם הכוונה לטקס, פרסום בכורה וכיוצא בהם.

אז זהו.

באותה הזדמנות החלטתי להקדים תרופה למכה, ולברר ליתר בטחון אם "כתב העת" או "הכתב עת", כמו "היושב ראש":

       לא "הכתב עת"! יושב ראש ויוצא דופן הם צירופים מיוחדים במינם מבחינת היחס התחבירי בין נסמך לסומך, ואותם אכן
       מותר ליידע בראשם. לא כדאי לחפש הרחבה לכלל הזה פן ניכשל.

עדכון 27.5 10:40
כמו שתמיד קורה, הדיון המרתק באמת הוא בתגובות.

---

עכשיו כמה קצרים.
1. אתמול ערכנו גיק-פסט מפואר ורב-איכויות אצל מושי, ואני שמח לומר שגיליתי מחוזות גיקיות חדשים לגמרי, ופגשתי לפחות ארבעה אנשים שכבר מזמן מזמן רציתי לפגוש, ואלה שני דברים שמשמחים אותי מאוד כשהם מתרחשים. לשיא הגיקיות שלי הגעתי במסגרת דיון קצרצר בנושא "לייב-ג'ורנל בעברית - רעה חולה או אפשרות ריאלית", כשפלטתי במהירות וכלאחר יד: "כן, אבל אם יש לך client, את יכולה ליצור מאקרו שמכניס את שורת הקוד הזו עם מקש קיצור".

2. בעצם, לשיא הגיקיות שלי הגעתי כשמישהו, שרוב הערב היה עסוק בהשוואה בין מערכות הפעלה (ושבשמו לא ננקוב, כי זה ישמע לא אמין), העיר לי: "לא, אם יש לךָ client, זה אומר שאין לךָ חיים". מה שנכון.

3. אכן, היה לילה מצוין לגמרי.

4. בעניין אחר לגמרי: שלוש סדרות הטלויזיה שעקבתי אחריהן בזמן אמת הגיעו אל קיצן. זה התחיל בפרק מרשים של "עקרות בית נואשות", עם טוויסט מרענן ומפתיע בסופו; המשיך בג'ק באואר, בפרק סיום כפול שהיה, אפעס, מעט מאכזב במינוריותו; ונגמר שלשום בקרשנדו מהמם לגמרי עם "לוסט". לומר שהסדרה הזו המציאה את עצמה מחדש בפרק המושלם הזה? אנדרסטייטמנט. כל הנרטולוגיה הקבועה בסדרה הזו, שהייתה הסכם בלתי-כתוב שלה עם צופיה, התהפך. כמה אומץ - למה נכחיש? איזה ביצים מברזל - היו צריכים התסריטאים כדי לכתוב פרק כזה. לא פחות ממופתי. פשוט לא ייאמן.

5. טולי המליצה לי על סדרה שנקראת Mythbusters - נדמה לי שהיא שודרה בזמנו בערוץ 8. זה כיף גדול. הם בוחנים מיתוסים מדעיים כדי לגלות אם יש להם בסיס. נגיד, האם ארכימדס באמת היה יכול להעלות באש ספינה בעזרת מראות? האם פוטבול מלא הליום עף רחוק יותר מפוטבול מלא אויר? האם נינג'ות באמת יכלו לבלום חרב מונפת בעזרת כף היד, ולתפוס חץ במעופו? האם אפשר לתפוס כדור שנורה מרובה בעזרת השיניים? בדרך יש הרבה דברים שמתפוצצים, וגם יפהפיה שבלית ברירה נכנה "נסיכת המדעים הג'ינג'ית". אסכם: ג'ינג'ית מנסה לשרוף ספינה עם מראה, ודברים מתפוצצים מסביב. לא תלכו לראות?
אוקיי, אוקיי, יש גם שני גיקי-על שעירים; אבל:

בהמשך לזה:
מאשה צור גלוזמן כותבת היום בנרג' על "10 סיפורים" להמינגוויי (גילוי נאות: גם מתייחסת להערה הזו שלי. זו בכלל סיבה לגילוי נאות כשמלנקקים לכתבה?). ובתזמון מושלם, גם דרור בורשטיין כותב על הספר ב"ספרים", וגם הוא מעיר ונוזף בווייל על הבחירה התמוהה. אני ממשיך לתהות ביני לביני אם עצם התרגום מחדש, כל פרוייקט המינגוויי הזה של רחל פן, שווה את התרגומים הלא-מהממים (איני מתייחס ספציפית לספר הזה). ואני מודה גם שאין לי תשובה עדיין. האם העובדה שקוראים רבים יכירו מעתה את המינגוויי דרך תרגומים בינוניים-פלוס, מפצה על עצמה בכך שהם לפחות יכירו, יחזרו, יפְנו מחדש אל המינגוויי? אני לא יודע. אינטואיטיבית אני אומר שלא.

כמו כן אני סבור כי יש למנוע בכל מחיר חסימת צמתים והבערת צמיגים על ידי סטודנטים מתפרעים.

לפני כמה חודשים, במסגרת איזה דבר, הייתי צריך להרכיב רשימה של כל מיני אנשים, שפעם עשו משהו שקשור בעיתון. זו נדמתה משימה קלה למדיי, אך היא הסתברה בפועל כמורכבת במיוחד. תיעוד לא היה. רישומים אין. בארכיון אף אחד לא באמת ידע יותר ממני. זקני המערכת לא ידעו גם הם. בסוף מישהי הציעה שנתקשר ללוי יצחק הירושלמי, הוא בטח יידע. הוא באמת ידע: זכר את רוב השמות לפי הסדר הכרונולוגי המבוקש. אז נותר רק לאמת את העובדות, שהסתברו כנכונות (לאמת עובדות זה כמובן קל יותר מלמצוא אותן בעצמך). עיתונאי אמיתי - גם יודע וגם זוכר. אני מבין הבוקר, מקריאה אצל דניאל בלוך, שהירושלמי כבר לא היה במיטבו כשדיברנו איתו. והנה, בכל זאת.
יהי זכרו ברוך.

העיבוד הקולנועי ל"הכל מואר" של ספרן פויר ישודר הערב ב- 21.30 בהוט פריים, וב- 21.50 ביס 2. הסרט הזה מבכיא ברמות בינלאומיות. יש שיגדירו אותו מניפולטיבי, אבל אני חושב שאם משהו גורם לך לבכות אז העניין הוא בך ולא בו. הוא גם נפרד מעט מהספר לקראת הסוף. יש שיגידו שזה לא הוגן, אבל אני חושב שבגלל זה אומרים עליו שהוא "עיבוד" קולנועי. הסרט הזה לא מספר את סיפורה של תרחימברוד, כמו הספר, אלא מתמקד בסיפור החיפוש אחר אוגוסטין. יש שיגידו שזה חבל מאוד, אבל אני חושב שזו רק עוד סיבה לקרוא את הספר המופלא הזה.

הנה כמה דברים שאיש לא יחלוק עליהם, אני מקווה. הקאסט נהדר - אלייז'ה ווד המציק עושה כאן תפקיד מבריק כַּגיבור. הסולן של "גוגול בורדלו" בתפקיד אלכס, עושה עבודה ממעלה ראשונה. הפסקול גאוני לגמרי, אחד מפסי-הקול האהובים עליי בעולם, כולל כמה טעימות מ"גוגול בורדלו", שגם הם לא רעים בכלל. יש קֶמוֹ של ספרן פויר עצמו, חפשו אותו מעיף עלים בבית הקברות. העיצוב והצילום נהדרים, זה פשוט סרט יפהפה. והכי חשוב, הוא מצחיק עד דמעות, ואחר כך בוכים בכל מקרה. הכינו את הטישואים, ואל תפספסו את הפנינה הזו, שלא הוקרנה כאן בהקרנות מסחריות, ורק בגלל זה צריך לערוף את הראש לאיזה מפיץ או שניים.



חוץ מזה, מי זו אוגוסטין? אזהרת ספוילר לנרפי האמונה שביניכם.

אני עסוק ועייף. אולטרה-קצרצרים, ממש קורט:

1. תראו מה עשו ב"דביר": http://www.text.org.il/index.php?book=0704041
2. ווטרסטון'ס והדייל טלגרף עורכים את מפקד האוכלוסין הספרותי, או כל תרגום קלוקל אחר שתבחרו.
3. וזה מה שיש לסם לית', העורך הספרותי של הטלגרף, לומר לכם בקשר לזה.
4. נורא קל להשרף בימים אלה. ישבנו בטיילת של יפו בצהרי יום אתמול, שתינו ערק ואשכוליות, חזרנו צלויים היטב. אנא מרחו קרם שיזוף. ויפו מדליקה לגמרי, שכחתי עד כמה. וכל-כך ליד הבית.
5. בייב, אני אהייה כמה קנאי שאני רוצה.
6. "סדר השיח" של פוקו (בבל) עולה 68 ש"ח ומכיל 66 עמ'.
7. המשפט הכי טוב ששמעתי בשבוע האחרון: Small chested dyke hating man person.
8. איסטנבול או רומא, מה אתם אומרים? פגרת הקיץ מתקרבת.

טמקא, 22.1.2007, 22:45

ואני שואל: מי בדק, מי הוכיח, ואצל מי מתלוננים?! שיביא תעודות מוילנה, אחר כך נדבר, ועל פחות מלודז' לא סוגרים אצלינו עניינים. אונדזער מענטש אאלעק.

הוא לא עדכן אותו כבר למעלה משנה, אבל לג'ורג' לייקוף יש בלוג עם המון ראיונות, רעיונות ומאמרים.

הבלוג של רון ג'רמי, שכן שקט בבית הדירות היורנאלי, ירד הבוקר מהרשת. ניסיון להכנס אליו מוביל להודעה הבאה:

מושעה
יומן זה הושעה זמנית או תמידית ע"י צוות LiveJournal.com בגין עבירה על מדיניות המערכת. אם הנך le_hedgehog, נא ליצור עמנו קשר לקבלת פרטים נוספים.

בינתיים, המטמון של גוגל ידגים לכם מה היה שם עד כה: http://snipurl.com/11x89

לפני כמה שבועות סיפרו בתקשורת העולמית שהסרט החדש של דייויד לינץ' אורכו למעלה משלוש שעות, יש בו קטעי בלט, ובחלק מן הזמן הדמויות מדברות פולנית. עוד ציינו שהסרט לא מצא מפיק. כמובן שכל זה רק גורם לי לרצות יותר לצפות בסרט הזה. עכשיו, רון ג'רמי, כבר חודשים שלא כתב מילה, לא העלה צילום שבו הוא חותם על בטן של מעריצה, לא צילם את יו הפנר. אז אני תוהה - מה תוהה, אני חייב לדעת! - מה הוא כבר הספיק לעשות שגרר חסימה של הבלוג שלו. את זה, מה ש"זה" לא יהיה, אני חייב לראות.

אלי אשד: יש לך,, שתי פרו ת . הן הפ רות ה.,כי טובות- בעולם .,,,, את ה כותב לה ן,, את זה,,, ומתפאר בגעייתן.........

כרגיל, ליכטש אומר את זה הכי טוב. רשימת "יש לך שתי פרות" שלו היא המאסט החדש.
תבלו: http://www.hapinkas.co.il/?p=290

מישהו יודע מה זה? מושי שלחה לי את הממתק הזה, אבל אנחנו לא יודעים מהו. מלבד זה שהוא כנראה היצור המתוק ביותר בעולם, כמובן.

מה ההגיון, בשם אלוהים, שהאתר של רשות הדואר שוכן בכתובת המתחכמת www.postil.com במקום בכתובת המתבקשת post.co.il או, אם הם כבר מתעקשים, postil.co.il??? למה תמיד לסבך עניינים, למה?

התשובה, במקרה של רשות הדואר המתועבת, בגוף השאלה.

בכל מקרה, יש להם אתר חדש, כי הם הופרטו והם פרטיים בכל רמ"חם וכאלה מין, רק שכל מה שיצא זה שהאתר כבד יותר ונותן בדיוק אותם שירותים לא יעילים - לאתר סניף דואר זה עדיין תהליך מרגיז - רק שעכשיו גם לוקח לאתר יותר זמן לזוז. במלים אחרות, גרסא 2.0 שלהם מסתכמת בעיצוב חדש. שזה בדיוק מה ש"מזלגות ותקוה" עשה, רק שמ"חברת הדואר", זה השם החדש, מותר לצפות ליותר. תקוה היא עדיין ישות ממשלתית בהווייתה.

דְּרוֹר יִקְרָא

אִוְשַׁת יוֹם חוֹלֵף:
הַשִּׁיר נוֹשֵׁב בָּרוּחַ,
עַתָּה זְמַן שְׁקִיעָה.